אופיר גולדנברג

שחר היה רכז הארגון במחוז נגב כשאני ריכזתי את סניף דימונה.

הוא נכנס איפה שהוא סביב טיול סוכות אחרי כמה שנים טובות שלא היה בנוער העובד והלומד.

אני הייתי בשנה השלישית שלי בריכוז סניף דימונה

רכזת ותיקה ועייפה.

וחוץ מהאהבה למחוז שרון, לנגב ולנוער העובד והלומד

היינו סך הכל די הפוכים.

אני כותבת את כל המוח שלי על דפים שהולכים לאיבוד,

הוא אוהב מסמכים מסודרים במחשב ומודפסים.

"תדפיסי בצבעוני אופיר, זה חשוב לי"

הוא הכניס לחיי את הביטוי זיכרון ארגוני, 

כשאצלי הכי קרוב לזיכרון או ארגון זה קבוצת ווטסאפ עם עצמי שנקראת כל השיט שלי במקום אחד.

הוא התעקש איתי כל שלישי למלא את מערכת כולם,

אני אף פעם לא זכרתי את הסיסמה והייתי צריכה לאפס כל פעם מחדש.

בשלב מסוים הוא התחיל ללוות אותי יותר מקרוב, ואני באותה תקופה הייתי במשבר, אם הייתי מתארת את עצמי בתקופה הזאת אפשר להגיד שהייתי קצת כמו נערה מתבגרת - מצד אחד תנו לי לבד כי רק אני מבינה, ומצד שני תגידו לי מה לעשות כי אין לי מושג.

וככה זה היה, לפעמים עם המון סבלנות ולפעמים עם מעט מאוד ניסינו לפלס את הדרך לנוסחה המושלמת של איך הסניף צריך להראות בתוך השינויים של התנועה ובתוך העיר.

האמת, שזאת הייתה שנה קשה מאוד, והתמודדתי בה עם הרבה, ושחר היה איתי בכל נקודה בדרך, גם כשלא כל כך רציתי אותו שם.

ושיגענו אחד את השנייה.

אני עושה הכל בדקה ה90,

הוא צריך הכל מסודר ומראש רצוי עד הצהריים כי אחר כך הוא לא יוכל להתעסק בזה.

"נשמה אני עם זוהר עכשיו, תשלחי לי ואסתכל על זה כבר מחר"

הוא מתקשר אלי בימי שישי בארבע כשיש לי סוף סוף רגע של שקט.

אני אף פעם לא עונה וחוזרת אליו רק במוצש.

אני לוקחת ציוד ועושה בלגאן במחסן של המחוז,

הוא מתעקש שאני אסמן בטבלה.

"החזרתי כבר את הציוד שחר"

"חשוב לי לדעת מי לקח ולא רק שחזר."

הוא מתעקש איתי לכתוב נושא למייל כדי שיהיה יותר קל למצוא אותו.

לי יש איזה שלושים טיוטות שלא שלחתי מעולם כי עזבתי את המחשב באמצע למשהו אחר.

"נשמה, לא ענית לי על המייל שבוע - תדאגי לזה?"

"שחר אני גרועה במיילים תשחרר אותי - פשוט תכתוב לי בווטסאפ"

"פסדר בשביל זה אני כותב לך גם פה"

אני מניחה שככה זה כששמים שני אנשים מאוד שונים ועקשניים ביחד, שמסתכלים על הפרטים הכל כך קטנים מזווית כל כך אחרת -  המפגש מאתגר לפעמים אפילו מטריף את השכל.

אבל אפשר להגיד שבכל מיני מובנים הצלחנו למצוא את הדרך להסתדר בתוך ההפוך הזה, הצלחנו למצוא דרך שהיא גם שלי וגם שלו ולא של שנינו במקביל.

והאמת, שבכלל לא עשיתי לו חיים קלים, והייתי אתגר לא פשוט. ושחר בחר פעם אחרי פעם להתעקש ולא לוותר, הביע חמלה ונתן לי עוד ועוד הזדמנות.

ברביעי בבוקר כשקיבלתי את ההודעה הכל הרגיש לא אמיתי. 

את המחוז עזבתי לפני שנה ואני ושחר כבר לא עבדנו צמוד ככה כמו אז.

אבל האמת שהוא מעולם לא הפסיק להיות חלק מהחיים שלי.

ביום יום של חברותי לקבוצה, כשהצטרפתי לטיול פסח לעזור, בארבע כשהוא חזר עם זוהר מהגן ואני בדיוק ישבתי מחוץ לבניינים של חברת הנוער, באל הנגב כשרבים ומתווכחים על מה מציעים ועל מה מדריכים על מה חייבים להתעקש.

הוא הצטרף ונהיה שותף גדול שלי ביצירה של סניף דימונה

ולאחר מכן אני הצטרפתי להיות שותפה שלו בהתנסות התנועתית במצפה רמון.

והחוסר שלו גדול וכואב

אופיר גולדנברג