אוריאל לוי

פגשתי אותו בלב המדבר...

את שחר הכרתי ב-2009, במעבר של 'רובץ' למצפה רמון. כבר היינו אנשים בוגרים (24) אבל רוח תנועת הנוער שלטה בחיינו. הדרכתי אז בקן מצפה רמון, והייתי נשאר לישון ביישוב המרוחק פעם בשבוע, בקומונה של גרעין רובץ. כך התוודעתי אליו ולחבורה הנפלאה שסביבו. בחור עקשן עם לב ענק ועיניים חמות.

שחר היה מבקר קבוע בקומונה שלנו בבאר-שבע. מתוקף תפקידו כמדריך של נערים עובדים בבירת הנגב הוא נהג לאכול אצלנו ארוחות צוהריים, לעשן, וגם היה נשאר לישון כי היה לו עם מי 

הקשר בינינו נרקם לאט, וקיבל תנופה בהתנסות המשותפת בקבוצת חלוצה - מדריכי 'המעורר' בנגב. שחר היה דומיננטי מאוד בקבוצה הזו. הריץ סמינרים, ריכז, הדריך חדרי-מורים, הרים מפעלים, כל מה שרכז מעורר מעולה עושה.

באותן השנים גם החלו הטיולים המעולים של המשך-רובץ-שובב בהרי אילת ומדבר יהודה. לא רק שטיילנו בהר-הנגב ובמכתש לפחות פעם בשבוע, גם כשכבר יצאנו לטיולים של כמה ימים זה תמיד היה במדבר, תמיד אל הנגב. התפקיד שלי בטיולים היה לצלם. בגלל ששחר היה יושב לעשן בצד (בשלב הזה של החיים כבר לא נותרו מעשנים מלבדו), זה יצא לי טוב לצלם אותו עם הנוף.

ב-2013 הקבוצה שלי, גרעין המשך, עברה למצפה רמון. בשש השנים שלאחר מכן שחר הפך לחלק יומיומי בחיים שלי. סביבה טבעית. קיבוץ מחנכים. קומונה. אנשים שנפגשים בבוקר על קפה, מתארגנים יחד על ארוחת שישי, מלבבים יחד לביבות, ופותחים נרגילה בחוץ בערב. הולכים יחד לבריכה (כלומר לגב או לשלולית עונתית) וכל אותם הדברים שצעירים בישראל עושים. כמובן עם הפלוס הזה של אנשי חינוך שחולמים להפוך את החברה הישראלית לחברת מופת. למקום טוב יותר. יחד עשינו את מרכז-חי מצפה רמון, חלמנו ליצור בעיירה הזו מוקדים של חיבור, של שיתוף, של שיח בין התושבים. להגדיל את מימדי ההשתתפות של תושבי העיירה בניהול חייהם. שחר ניהל אז את העגלה ואני הדרכתי בחברת הנוער מצפה רמון ולצידנו היו כמובן עוד חברות מעולות שהנהיגו. בנינו יחד איזה פעולה שעברה בשני מפגשים של המרכז החי כי היא הייתה ארוכה מאוד, אני כבר לא זוכר על מה. העיר השיתופית. כל השנים האלה היינו חלק מהחבורה הכי קדושה שיש. בהנהגת נשים נפלאות, וגברים רגישים. חבורה שמעזה לחלום רחוק, ומעבירה יום קטנות בדאגה לפרטים קטנים כגדולים. ושחר הוא בידיוק זה. אני לא יודע איך להסביר את זה, שהאנשים עושים את הקבוצה והקבוצה עשויה מאנשיה. החבורה הזו של דרור-ישראל במצפה רמון הייתה ממש כמו שחר. כנות. עומק. חברות אמת. דאגה אחד לשני. 

השיחה האינטימית האחרונה שלנו הייתה לפני כשש שנים. בנות הזוג שלנו היו בהריון ראשון, והזמנתי אותו לשיחה. ישבנו בחוץ. הוא עישן יותר סיגריות. הצעתי לו שנהיה שותפים לפרק הזה של תקופת הלידה והינקות. זה די הביך אותו. אולי זה היה טו מאצ' בשבילו. בכל זאת ישבנו איזה שלוש שעות לדבר. ניסינו לדמיין את זה. לפתח ולברוא את המשותף בינינו. לצערי זה לא התממש. אבל מאז השיחה הזו, כל פעם שראיתי אותו היה לו חיוך ענק ודאגה אמיתית לשלומי. חיבוקים חמים. אהבה בעיניים. הוא כבר לא היה הרכז שלי מהמעורר שלפעמים מרוצה ממני ולפעמים פחות. כבר לא בן הזוג של חברה טובה. הוא נעשה חבר שלי. נוצרה מערכת יחסים שהיא שלנו. 

לצערי לא הספקנו לממש את החברות הזו. עשר שנים של התקרבות איטית, ואז כשכבר נהיינו קרובים עברתי לגור בקצה השני של הארץ.

נותרנו עם תמונות של שחר במדבר. וגם עם המון שחר בנשמה. שחר בנשמה האישית שלי, אבל גם שחר באופי של החבורה הזו. באהבה. בנתינה. 

שחר, אני מקווה שלא נאבד את החזון המשותף שאתה שמרת עליו כל כך חזק. שנטפח את מה שאתה חיית עבורו. אוהב אותך.

אוריאל לוי