אזכרה במלאת שש שנים למותו של יובל נועם

לא הייתי חבר קרוב של יובל, מפגשים חטופים בצבא, סיפורים של חברים, מפגשי שכבה שונים. המקום של יובל בחיים שלי התעצב כנראה יותר בתקופת הזיכרון שלו מאשר בתקופת חייו. הוא לא איתנו, ואני חי את חיי שלי.

לפני שנתיים הייתי חניך במסע יובל בקבוצה של שכבת ר"פ, היום שנתיים אחרי אני אמשיך מכאן לעין גב לפגוש את הקבוצה של שכבת ר"ש אותה אני מלווה בתהליך הזה. להדריך את מסע יובל זו חוויה מורכבת, מגוונת, סוערת ומלאת חיות. כמו שנראה קשר עם הורים, כמו שנראה הקשר שלי עם אמא שלי. יש בו רגעים קשים, עימותים לא פשוטים, יש בו רגעים של קירבה והבנה, יש בו חיפוש אחר האישור ויש בו עמידה בוגרת ועצמאית על הבחירות שעשיתי בחיי ועל מי שאני.

אז אני מדריך קבוצה במסע יובל, ואני מגיע קבוע לאזכרות, לא ממקום של חברות קרובה או של זיכרון אישי אלא ממקום של חברות וקירבה לחברים של יובל. ופתאום כשחושבים על זה, זה מקום קצת מוזר לעמוד בו.

כשחשבתי על האזכרה השנה והתלבטתי מה לעשות, התשובה לא הייתה בשבילי ברורה. אבל בתוך ההשתהות הזו בדילמה אני חושב שהתחדדו לי כמה דברים חשובים.

זיכרון זה גם עניין משותף, זה עניין של חברה. הזיכרון הוא דבר משמעותי בהשתייכות לחברה, הוא מרכיב בלהיות חלק. הנקודה הזו בשנה שבה אני בוחר להגיע, להיות, מחדדת הרבה מאוד דברים, שהם גם אישיים וגם חברתיים. ההבנה הזו שהגבול בין החיים למוות יכול לפעמים להיות כל-כך דק, הבדל קטן כמו ההבדל של איפה אתה מניח את הרגל שלך כשאתה הולך בטיול ומתחתיך התהום.

יובל הלך מאיתנו לפני שש שנים, הייתי בן 24 כשהתעוררתי לבוקר הנורא ההוא בקומונה כשהחברים ישבו בסלון חפויי ראש בקומונה שלנו בגבעת אולגה. החיים היו במקום אחר מאוד. היום אני בן 30, חי כבר 6 שנים במצפה רמון. עמדנו אז בצומת הזו במשותף בשכבה, זמן מאוד קצר אחרי שיובל נהרג. החלטנו אז בצורה דיי חדה וחשובה לדעתי, שגרעין בבל וגרעין שאחרי לא יישאלו את עצמם את שאלת המעבר למצפה רמון.

ואולי, אם יובל לא היה הולך מאיתנו, החיים היו נראים אחרת לגמרי, איפה אני הייתי, איפה הייתם אתם?

אבל יובל נהרג, והחיים המשיכו, ואנחנו בני 30.

ביום הזה חשוב לי לזכור את הבחירה בחיים, את היומיומיות שבה ואת ההחלטות הקטנות, ביום הזה אני מסתכל על עצמי ועל חברי, אני מבין יותר מי אני, לאן הבאתי את עצמי, לאן הלכנו במשותף, ביום הזה אני מבין יותר את החיים.

"ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם | את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.".

תודה.