איליה מיינשלוס

על הריק ועל הזעם

לדמותו של שחר כהן בראון ז״ל

*****************

על הריק

איך אני רוצה לזכור את שחר? ככה, כמו שהוא בתמונה הזאת, מוקף בפורום ראשי וראשות ועדי הבתים של מצפה רמון, מוביל את השיחה בסיכום של עוד אירוע מרגש.

לפני שהתחלנו לעבוד ביחד במרכז הצעירים במצפה, הכרתי את שחר מרחוק. פה ושם בעגלה ובמסדרונות התנועה. במרכז הצעירים הוא היה בהגדרה המנהל הישיר שלי, אבל בפועל עשינו הכל ביחד. הוא היה בשבילי מה שאנחנו קוראים לו בתנועה ״דופן הרקמה״. הוא עסק בכל ישיבות הזום ואישורי התקציבים כדי שאני אוכל לצאת לשטח עם המלגאים שלי. אבל גם נפשו צמאה לשטח, למפגש בלתי אמצעי, ליצירה עם הידיים. 

וכך יצרנו בהובלתו את פורום היו״רים היישובי, האנשים שעומדים בחזית ההתמודדות על הקהילתיות ביישוב, בדברים קטנים כגדולים - אור בחדר המדרגות, ניקיון, יחסים בין שכנים, דאגה לאזרחים הותיקים בבניין ועוד ועוד. בכך שחר זכה לחוות את אשר חיפש, להיות האדם הכי רלוונטי לתושבים. ואיזה ליהוק מושלם הוא היה לתפקיד הזה. צנוע, אמפטי, יודע להקשיב. משרת ציבור שאשכרה משרת את הציבור. בלי אגו.

גם בשבילי הוא היה האדם הנכון בזמן הנכון, בפרויקטים שהובלנו יחד, בכל הצורות והאופנים שהמצאנו. הוא שאל אותי שאלות קשות וטובות, הוא איתגר את האינרציה שלי וגרם לי להמציא את עצמי ואת תכנית צאל״ה כל פעם מחדש. ביחד דיברנו על צדק, על הכשרה ועל דרישה. ביחד רקמנו תכניות וחלמנו חלומות. לעיתים, ביחד התאכזבנו. עינינו היו נשואות אל הקומה הבאה - איך יראה היישוב האהוב שלנו אם יהיה בו רוב של תושבים פעילים? מה אפשר יהיה לברוא ביחד?

עצוב לי כל כך שבשום ווריאציה של החיים הנפתלים, כבר לא נחלום ולא נעשה ביחד דבר.

מאז שבישרו לי את הבשורה על מותו הטראגי, אני מרגיש ריק. אולי עד הלוויה פחדתי להרגיש וניסיתי להמשיך להתנהל כרגיל, אבל עכשיו אני מרגיש שכל הסכרים נפרצו וההבנה של הריקנות הגדולה נפלה עליי.

************************

על הזעם

יחד עם הריקנות הזאת, מהרגע הראשון אני מרגיש גם זעם.

הרי ברור לכולנו שהמוות המיותר הזה אינו גזירת גורל. כל מי שנסע בכביש 40 בין מצפה רמון לבאר שבע יודע מהו פחד מוות. מי שגר ביישוב כמה שנים צובר היסטוריה עגומה של עוד ועוד תושבים שנהרגים על הכביש המקולל הזה. ועכשיו זה פגע גם בנו, ישר בלב.

לפעמים גם אם תעשה הכל בסדר, תנהג ערני ותקפיד על כל החוקים, עדיין בכביש הזה תהיה נתון תדיר לסכנת חיים.

זה לא מיסטי, זאת פשוט מדיניות של זילות בחיי אדם. חיי הנהגים בכביש הזה שווים פחות, וזה חייב להיפסק.

ברוך דיין האמת.

אך המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן ביחס לכביש 40 אינה ברוכה, היא מקוללת והיא לא יכולה להימשך.

*****************

אזכור אותך תמיד ואנצור בליבי את כל אשר יצרנו יחד, חבר יקר.          

איליה מיינשלוס