אלישיב רייכנר

שחר כהן היה אחד החברים הבולטים בקיבוץ המחנכים של דרור ישראל שפגשתי במצפה רמון במסגרת סדרת כתבות שפרסמתי על הגרעינים הלא תורניים. 

שחר שיתף אותי אז בהחלטה להשתקע במצפה רמון. "הבחירה לגור במקומות כמו מצפה רמון כוללת גם לעמוד במתחים קשים שקיימים בחברה הישראלית והרבה חיים אותם", הוא אמר לי. "יש פריפריה חברתית בהרבה מקומות ויש סיבות טובות לא לחיות בה. יכולתי לחיות במרכז ולעבוד בהייטק כמו חברים שלי, אבל במהלך הצבא היה רגע שבו הבנתי שזה לא מספיק מעניין. 

הרבה יותר מעניין בעיני לשבת לארוחת ערב עם השכנה שעלתה מרוסיה ונותנת לי טיפים לגידול הילדה מאשר לחיות באמצע תל אביב. אני מעדיף לפגוש שונות ולהיות חלק ממשהו גדול יותר, ולא לחיות בבועה כמו בשכונות החדשות של ראש העין בה גדלתי".

שחר בדיוק עבר אז מניהול קואופרטיב העגלה בעיירה, לתפקיד מחנך בבית הספר היסודי במצפה רמון ושיתף אותי במחשבותיו על השתלבותו בצוות הותיק של חדר המורים המקומי. (מאז הוא עבר לרכז את מחוז הנגב בתנועת הנוער העובד והלומד). 

אתמול בבוקר שחר נהרג בתאונת דרכים בכניסה למדרשת בן גוריון. 

כשחזרתי אתמול לדברים שאמר לי בכתבה, הצטמררתי לקרוא שם גם משפט אחד על אתגרי הנסיעה בכבישי הנגב: "יש פה אנשים שגרים ומלמדים פה הרבה שנים וכמורה צעיר אני יודע שיש לי הרבה מה ללמוד מהם. אני עדיין לא מנוסה בעמידה מול 40 ילדים בכיתה ומי שיעזור לי אלו יהיו המורים הוותיקים. זה נכון גם לגבי ההתמודדות היומיומית שלנו עם החיים. אנחנו לא יותר חכמים ולמדנו מהוותיקים איך עושים פה קניות, איך נוסעים בזהירות בכבישים, ואיך מתמודדים עם המרחק מבית חולים כשיש ילדים קטנים".

תנחומים לחבריו בקבוצת דרור ישראל במצפה רמון, לבת זוגו מאיה ולבתו זוהר. 

יהי זכרו ברוך

אלישיב רייכנר