אלעד מרדכי

קשה להספיד, ככה כל כך מהר. הזכרונות שלי משחר הם רחוקים, עברו כבר 20 שנה מאז ובכל זאת הוא הותיר חותם מאד גדול. כל כמה שעות אני מנער את הראש ומנסה להזכר בעוד פרט מאותה שנה, היו המון. שחר הדריך אותנו בכיתה ז' יחד עם אביב. היינו הקבוצה היחידה בצעירה ב"קן" וחשבנו שכל שנה צריך להמציא שם חדש לקבוצה, אז כשעלינו מכיתה ו' ל ז' שחר ואביב ניצלו את ההזדמנות לשנות לנו את שם הקבוצה מאשר"ה (אמא של רגב {ספיר} המדריך) לשם מוצלח יותר. אחרי דיונים ארוכים ב"ריבוע" האוטונומיה שניתנה לנו כילדים בכיתה ז' הוכיחה את עצמה וקראנו לקבוצה "קיזחרא". כשמה כן היא, קבוצה מוצלחת. עד היום זה נראה לי דבר מדהים, שנה שלמה שחר ואביב הזמינו אותנו כל שלישי ושבת ל"ריבוע" שהיה ריבוע מדרכה נחבא בתוך השבילים והמדרגות שחוצים את שכונת ה' באייר דרך החורשות. בחום, בקור, בגשם... המדריכים לא ויתרו לנו על אף פעולה ואיכשהו באנו שנה שלמה והקבוצה רק גדלה וגדלה ואפילו באו בנות לקראת סוף השנה ששנאו את שם הקבוצה ואיזנו את הבנים. עד שהן באו הפעולות היו עוברות בזה שהמדריכים ניסו להעביר לנו כל מיני 

דברים שהם בנו ואנחנו התגוששנו, זרקנו אבנים קטנות והתלהבנו מזה שאפשר לשלוח הודעות אחד לשני בטלפון וזה אשכרה מגיע תוך שנייה. הם היו אובדי עצות מולנו אבל באמת לקראת סוף השנה התמתנו. למחנה העפלה נרשמנו כל הקבוצה וממש התגאינו בעצמינו ובמדריכים שלנו, חוץ מהבנות שהמחנה נפל להם על הופעה של אביב גפן ושחר רב איתן שבועות שלמים שבסופם הן החליטו לא לבוא (רק רעות ספיר אחות של רגב באה). הוצאנו חולצה קבוצתית עם ציור של נעל אולסטאר דורכת על קקי ויצאנו למחנה. המחנה זכור לי כאחת החוויות הכי מטורפות שהיו לי בתנועה.  המדריכים היו ממש באטרף והכניסו אותנו דיי מהר לעניינים, היינו הקבוצה הכי בולטת במחנה עם המדריכים הכי מגניבים. 

בסוף השנה הזאת הגיעה משאית ופרקה לנו את הקראוון באמצע גבעת טרשים ריקה וירוקה, המבנה הקטנטן היה נראה לנו כמו ארמון והגבעות הריקות מסביב כמו הממלכה שלנו. שנה שלמה המדריכים שלנו הפכו אותנו לחניכים הכי מחוייבים והכי תנועתיים שיש והקן המדומיין שלנו שהיו בו רק 2 קבוצות היה במחשבות שלנו לעובדה מוגמרת ולחלק בלתי נפרד מאיתנו.

שחר ואביב היו המדריכים שהערצנו, כל מדריך או מדריכה שהגיעו אחריהם נאצלו להתמודד עם ההשוואות שעשינו למדריכים הקודמים. שנים עברו ובכל פעם שראיתי את שחר חשתי את אותו משקל אנושי שיש ביחסים שבין מדריך וחניך, גם אם הפער הצטמצם והפכנו לבני קבוצת השווים בתנועת הבוגרים. שחר הוא השראה, מקור ליצירתיות ולחכמה. אדם אהוב וטוב, תהיה נשמתו צרורה בצרור חיינו ובמעשינו.

ועוד פרט חשוב, כשהגענו למחנה העפלה היינו צריכים לבחור מדינה שבאנו ממנה להכשרה (רוסיה, פולין, צ'כיה וכו') ואנחנו בעצת מדריכינו בחרנו בתימן כי אנחנו מייצגים את ראש העין, המעפילים הראשונים מתימן במחנה הכשרה בקפריסין.

אלעד מרדכי