ברכה בהגדת פסח של שכבת ר״פ - 2012

בטו דו ליסט, לדבר עם סמדר על הסמינר שאחרי פסח, לשאול את שמעון מה קורה עם התוכנית לקראת הדרכה, לסכם עם חזי את הסמינר שהיה.

אני מתקשר לסמדר, היא נשמעת קצת מוזר. אני שואל מתוך נימוס איך הם מתמודדים עם המצב, האם הם בקשר עם התלמידים למרות שאין לימודים, איך נערכים ליום שאחרי. מתעניין.

סמדר מפתיעה אותי, מספרת שקשה לה נורא עם הילדים שלה. מצד אחד משעמם להם נורא להיות בבית כל היום, מצד שני הם מפחדים להתרחק ממנה ליותר מכמה דקות. כל טריקת דלת מבהילה אותם. מספרת על תחושת חוסר אונים ומקווה שהימים האלה כבר ייגמרו. אתמול הם עשו טלפונים לכל התלמידים בשכבה. הם מספרים דברים דומים, חשוב להם מאוד להיות בקשר איתם בימים האלה. סמדר מספרת שהם דיברו עם התלמידים השבוע כמעט כל יום, שהמחנכות בקשר מאוד אישי איתם אבל אין הרבה מה להגיד על זה. זה המצב.

אני מסיים את השיחה, אמרנו שנדבר על כל הדברים כשהבית-ספר יחזור לשגרה. אני מנתק ומנסה להסביר לעצמי את ההפתעה.

אני חוזר אחורה בזמן קצת בתוך הראש.

בכל סמינר שאנחנו עושים בנגב המדריכים מספרים על גילויי גזענות, על איך הם ניסו להתחמק מלהיכנס לדיון על הערבים, ושהם לא ידעו ממש מה לעשות כשהחניכים אמרו ששוויון ערך האדם זה חשוב מאוד אבל הערבים לא נכנסים בהגדרת בני האדם כשמדברים על שוויון לכולם. מנסים לחשוב מה צריך להיות הסמינר הבא, איך מקיימים את ההתמודדויות האלה עם יותר כלים, איך לא מוותרים על זה. תשובות חלקיות תמיד, לא מספיק טובות.

בחדשות מספרים על רצח של צעיר בבאר שבע, העילה לרצח – 'סכסוך עסקי'. בחור בן 24 דפק נער בן 17 ומכר לו אופנוע דפוק, הנער לקח מאח שלו המאבטח את האקדח שלו וירה בבחור שמכר לו אותו. נער בן 17 שרוצח זה לא סכסוך עסקי, זה משהו אחר. אני נזכר ברצח אחר שהיה בעיר לפני שנתיים כשהדרכתי במקיף. אריק, תלמיד בשכבה י"א נרצח ע"י אבא של החברה שלו, הם חזרו מאוחר מידי הבייתה אחרי מדורת ל"ג בעומר. האבא התעצבן ופוצץ את אריק במכות, אריק נשאר לדמם בכניסה לחדר מדרגות עד שמת.

וחזרה להיום, שבוע לקח לי כדי שייפול לי האסימון. מערכת החינוך מושבתת כבר שבוע, כל תושבי הנגב לא מתרחקים מהמקלטים וכל האירועים בוטלו. בשבוע שעבר חגגו בכל הארץ את חג פורים. תלמידי הנגב לא חזרו ללימודים מאז החופשה. זו לא דרמה, זה כבר קרה השנה, סביר להניח שזה גם ייקרה שוב. צה"ל חיסל בכיר בעזה, החמאס מגיב בטילים. הפעם הסבב טיפה יותר ארוך.

איך נראית ילדות של ילד שכמה פעמים בשנה נגזר עליו להישאר בבית בחוסר ודאות כזה. איך מתנהג נער אחרי שנפל טיל ברחוב שלידו. איך זה לגדול כשאתה מרגיש שמישהו אחר שולט בחיים שלך במובנים כל-כך בסיסיים. מה זה עושה להבין שמערכת ההגנה זה דבר שעולה כסף, שיש שיקול כלכלי בהחלטה על איזה עיר יגנו ואיזה עיר תישאר מופקרת. מה אותו נער אמור להבין על החברה שלו שחיה את חייה כרגיל בזמן שהוא לא יודע מתי הוא יחזור לפגוש את החברים שלו בביה"ס.

השחיקה בקדושת החיים, ההעלמות של שוויון ערך האדם, הגזענות, האפליה. כל התופעות הרחבות הללו שאנו מנסים בכל כוחנו לעמוד בפרץ אל מולן, להתמודד על דמותו של הנוער, להשיב את התמימות, את הילדות. כל אלו אינן רק תובנות רציונאליסטיות שעלינו לפרקן ולהסביר מדוע הן שגויות. כל אלו הינן חוויות יום-יום של רוב מי שחי בחברה הישראלית היום, מי יותר ומי פחות. בינינו ברי מזל אשר הצליחו ליצור לעצמן בועות מבודדות אשר ניתן בתוכן לחיות בשלווה, ובינינו אלו אשר עומדים בכל יום ביומו מול דילמות קשות, פחדים, חששות, אשר מציאות החיים אינה מעמידה בפניהם את האפשרות להתחמק מהשאלות הללו.

האסימון נפל, או לפחות התחיל ליפול, לא יהיה נצחון של האור על החושך אם לא נהיה שם ברגעים האלה. ברגעים הקטנים של הפחד מתעצבת דמותו של הנער, שם יוכרע האם ייגדל להיות אדם שונא ומפוחד הנלחם למען קיומו בכל מחיר. או אם ייגדל כאדם מאמין, מחפש טוב, אוהב אדם. חינוך העם תפקידנו, ביום הקטנות, בצמתים, בפחדים.

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

שיהיה לכולנו חג של חירות, שוויון, ואהבת האדם, לכולם.

                                                                                               שחר כהן