דברים בטקס חנוכת החנות החדשה של העגלה

העגלה, מצפה רמון

‏5 אפריל, 2024

היום העגלה מתחילה את השלב השלישי שלה. אחרי אחסון ארגזי שימורים בבתים של החברים המייסדים, ואחרי החנות במתכונת הישנה של 10 שעות פתיחה בשבוע, אנחנו עוברים לשלב של מכולת. מכולת אמיתית. צנועה מחד, עם מדפים ישנים וארומה של שנות ה60, אך מתקדמת, ממוחשבת ומקצועית מהצד השני. עסק לכל דבר מן הצד האחד, אך לגמרי מפעל חברתי מן הצד האחר.

הקואופרטיב שלנו לא נולד יש מאין. מצפה רמון התחילה את דרכה בשנות ה50 כחלום של עיירה קואופרטיבית עם חגי אבריאל וחלוצים משדה בוקר. עיירה שלמה שמתבססת על מפעלים משותפים, רכוש משותף וסולידריות בין אנשיה. אך גם חלום זה התחיל דרכו בתנועה קדומה יותר. תנועה אשר חרטה על דגלה כי כל בני האדם שווים הם, וכי על-ידי שיתוף וסולידריות יהיה ניתן לכונן סדר חברתי חדש.

בחודש דצמבר האחרון חצינו את קו המיליון ש"ח במכירות בעגלה מאז יום היווסדה. מיליון זה המון. זה המספר הזה שבתור ילדים הוא היה כמו להגיד 'אינסוף'. שניסינו לספור עד אליו, ואז אחרי כמה דקות הבנו שזה יקח כנראה כמה שנים. הדבר המעניין הוא שהמיליון הזה הוא אחר ממה שדימיינתי אותו. המיליון הזה הוא דווקא מאוד נתפס. כי המספרים האלה נערמו אחד על השני, לאורך הדרך - החלב והאורז והלחם והיריד והחשבונית, והזיכוי והטעות, וחוזר חלילה. ומאחורי כל קנייה כזאת עמדו חבר או חברה. והיה להם שם. והיא קנתה דברים שהיא היתה צריכה. והוא נתן את האמון שלו במפעל הזה, והיא רצתה בטובתו, והוא השקיע מזמנו כדי שהמפעל יצליח.

המפעל הזה שבנינו כאן הוא מפעל אדיר. לא רק בגלל הכסף שחסכנו. גם. אבל בעיקר בגלל מה שבנינו. בנינו מקום ליצירת אמון בין אנשים, יצרנו מקום שיש לחברים בו מטרה משותפת, רקמנו דמוקרטיה והקשבה, בנינו מקום שעושה חשק להתאמץ בשביל משהו שהוא לא רק לטובתי האישית.

בעולם שבו כסף זה הסיבה הכי טובה לחוסר אמון, לניצול, לשקרים ולמניפולציות, בעולם שבו כל שוני קטן בין אנשים הופך לשסע, במציאות בה מלמדים אותנו מינקות שעלינו לדאוג רק לעצמנו כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומנו. בעולם בו הקשבה ודיאלוג הם סימן לחולשה ולא לעוצמה פנימית -  אנחנו מראים אחד לשנייה שאפשר גם אחרת. ושביחד אפשר יותר. זה קרה בזכות השונות שיש בינינו, ובזכות הקול הייחודי שכל אחת מביאה לתוך זה. בזכות השונות הזו – ולא למרות השונות. העגלה היא מקום שנוכחים בו, שנפגשים בו, שמדביקים ביחד מחירים ושמתווכחים בו על נושאים של יום יום וברומו של עולם.

אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים, 'תגיד – איפה לדעתך תהיה בגיל 31?', כנראה שמנהל חנות מכולת קואופרטיבית הייתה התשובה האחרונה שהייתי מצליח לחשוב עליה. גדלתי בתנועת נוער, בחרתי לעסוק בחינוך בחיי. אני ושחר חברים בתנועת דרור ישראל. בעגלה הפכתי מאיש חינוך למנהל עסק, אבל בלב אני עדיין איש חינוך, ואני חושב שמה שאנחנו עושים כאן ביחד זה לחנך את עצמנו לאמונה באפשרות ובהתכנות של מציאות טובה יותר, ביחד. ביחד גם עם כל 150 החברים שלקחו עד היום חלק בעגלה. ולכל אלו אני רוצה להגיד תודה על השיעור החשוב הזה, למי שכאן היום, ולמי שכבר לא במצפה אבל איתנו בנפשו, תודה. וגם חשוב לי להגיד תודה לאדם מיוחד שעשה איתי בשותפות גדולה את הדרך, בלעדיו זה לא היה קורה, עמר – תודה!

יש לנו אתגרים רבים עוד לפנינו, להיות עוד יותר מקצועיים בניהול העסק, להגביר את ההשתתפות כקוד מכונן של העגלה שיוצר ובונה אותה, לפתוח עוד יותר לרווחה את הדלתות האלה שמאחורי לאנשים שונים ומגוונים, להצליח לענות על צרכים נוספים שלנו כשכולנו ממשיכים להיות אחראים על הקואופרטיב ביחד ולא רק צרכנים בו.

כשמסתכלים על העגלה רואים חנות מכולת. אבל אם תעצמו רגע את העיניים ותנסו לדמיין את מצפה רמון שלנו מלאה בקואופרטיבים שבהם אנשים ערבים זה לזה, שכל הקהילה המיוחדת שלנו חברה בהם, שאנחנו מצליחים באמת ליצור כאן חברה וקהילה שחייה את חייה אחרת ומייחדת את מצפה לא רק בזכות המיקום שלה והנוף המדהים אלא בזכות היצירות החברתיות האלה. ואם תמשיכו לדמיין עוד קצת קדימה ותדמיינו את החברה שלנו בכל הארץ מקימה לעצמה קואופרטיבים כאלה – אז בשבילי יש בזה משהו שנותן כוח, שנותן כיוון.

ואם תזכרו לרגע, שהתחלנו כאן התחלה לא קטנה. עם קבוצות שמגיעות מכל הארץ לשמוע מאיתנו איך, ומה, ובאמת? ואז חלקן חוזרות ומקימות קואופרטיבים גם בבתיהם. וחלקן מבקשות לעשות גם הן עגלה משלהן ולהיות קשורות אלינו. ומדי שנה כשנערך כנס מצפה רמון לקואופרציה – מגיעים גברים ונשים מכל רחבי הארץ כדי ללמוד, לשמוע, לספר ולחשוב איך תראה תנועה של קואופרטיבים. ואם נזכר בכל זה, נראה שהגענו די רחוק. אמנם הדרך רבה, אבל המרחק שעברנו הוא רב מאוד. והיום אנחנו מתחילים שלב נוסף חדש ומרגש.

"כמה זמן נמשכות יצירות? כל הזמן עד שהן מוכנות. כל עוד הן דורשות מאמץ הן אינן שוקעות. כשהן מזמינות מאמץ כשהן גומלות על השתתפות מהותן נמשכת, כל עוד הן מזמינות וגומלות. 

יצירות מועילות דורשות בני-אדם באמנותיות יש מקום לאמנות החכמות דורשות חכמה אלה שנועדו לשלמות מגלות פערים 

המאריכות-ימים תמיד עומדות ליפול אלה שתוכננו באמת בהרחבה אינן גמורות. עדיין בלתי-מושלמות כמו קיר המחכה לגפן מטפסת )שהיה פעם בלתי-גמור לפני דורות, לפני שהיו מטפסים, ערטילאי! )

עדיין קצרות חיים כמו מכונה שהיא בשימוש ואינה מספיקה למשימתה אבל מבשרת דגם יותר טוב כך חייבת להיות בנויה יצירה לשם אריכות-המשך כמו מכונה מלאת חסרונות"

לחיינו!