דברים בכניסת פרק משימה 2023 למחוז נגב

מדינת ישראל אינה סובלת מציאות של מדבר בתוכה

ברוכים הבאים גרעין מזח, ברוכים הבאים גרעין ארבל. ברוכים הבאים לנגב.

חבל הארץ הזה שעבר וממשיך לעבור תהפוכות לאורך ההיסטוריה של העם היהודי והיווה לאורך כל התקופות חלק חשוב מאוד. הרבה קרה פה, רבות סופר על שהתרחש, ותפיסות שונות ומגוונות על החברה והייחודיות במרחב המדברי הזה התגבשו והשפיעו על פניה של החברה.

בן גוריון כתב ב1955:

"הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה.

כשאברהם אבינו נצטווה ללכת מארצו וממולדתו באור-כשדים, לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה. לאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. אחרי מהפכת סדום, חזר “אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר”. (ברא’ כ’ 1).

גם יצחק בנו היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם נהריים. והסיבה ברורה: זה היה חלק-הארץ הפחות מיושב ומאוכלס, כמו בימינו אלה, ו”העולה הראשון מעיראק” מצא בנגב מרחב חָפשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ.

גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. והמלך הכנעני הראשון אשר נתקלו בו בני ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד, היושב בנגב.

בתנ”ך לא נמצא אף פעם המבטא המשובש של ימינו – “לרדת” לנגב. בתנ”ך “עלו” הנגבה. כאז כן גם היום, הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל."

כמה שנים קודם לכן, עולים לקרקע חבורת חלוצים, חניכי הנוער העובד, ומקימים את מצפה רביבים, נק' ההתיישבות הדרומית ביותר של היישוב היהודי דאז. נקודה זו נתפסה כחשובה מעין כמוה ע"י מרבית הציבור היהודי בארץ. מספר על כך יואל דה מלאך, מראשוני המתיישבים:

"בבוקר יום ו' גשום  של דצמבר 1946, עמדנו, שני חברי רביבים בתחנת האוטובוס בעפולה, חרדים שמא אורך התור לא יאפשר לנו להגיע  בזמן להסעה מתל אביב לעסלוג' (כפי שקראו אז לנקודה), ונאלץ בשל כך לבלות את השבת במחנה הישן שבראשון לציון. פתאום מישהו מאחורינו שהבין את הנעשה קרא: "יש כאן שני חברים שצריכים להגיע בזמן לנגב. גשם, ואולי יהיה שטפון בסכר ברביבים? ". הקריאה הספיקה כדי שכל התור יזוז ויאפשר לנו להיכנס לאוטובוס לפנים משורת התור...והדין.

סיפור קטן זה ממחיש, נדמה לי כמה הסכר של רביבים היה מרכזי בתודעת הישוב בארץ. הייתה אז הרגשה שמפעל תפישת המים בנגב יהיה כמעט גורלי לעתיד ההתיישבות הציונית."

ההתיישבות ברביבים התפתחה, ועם התחממות המערכה היהודית-ערבית בישראל והתעוררות הדיון על גבולותיה של המדינה שעתידה לקום, מגיעה לרביבים ועדת אונסקו"פ. הועדה עורכת סיור רחב של מספר ימים בישראל כשמטרתה להמליץ לאו"ם על מתווה הגבולות הרצוי בין היהודים לערבים עם לכתו של המנדט הבריטי.

מאוחר יותר כתב הנציג האיראני בועדה על הביקור ברביבים:

"כאשר באתי לארץ עם הועדה הזו, אז הייתי נגדכם. מראש נגד היהודים. לקחו אותנו לגליל, ואני אמרתי שהכל כאן רק תעמולה יהודית, פרופגנדה. לקחו אותנו לעמק, לאזור השרון, ששם יבשו ביצות, ואז הרגשתי אותו הדבר.

אבל יום אחד לקחו אותנו מעזה. נוסעים, נוסעים, מגיעים לאיזו עיירה בת כמה אלפי תושבים, באר שבע, ומשם אנחנו מדרימים הלאה, האוטו שוקע, חולצים אותנו. בקושי אנחנו מגיעים מאובקים, מלוכלכים, ופתאום אני רואה נקודה עם 18 נערים ונערות, בלב המדבר, מאמינים שהם יכולים לשנות את המקום הזה. ראיתי קצת ירק שהם כבר עשו. זו הייתה נקודה ששברה את גב הגמל, ואז הייתי מצביע לטובתכם ואני רוצה לראות שוב את המקום הזה."

בזכות ההתיישבות השיתופית של חלוצי רביבים, הנגב נכלל בגבולות מדינת ישראל. השנים חולפות והמדינה צומחת, גלי עלייה של יהודים מכל העולם מגיעים לישראל. השלטון מחליט על מדיניות של פיזור אוכלוסייה והעולים היהודים מהמדינות המוסלמיות נשלחות לחיות על הגבולות של המדינה, בנגב ובצפון. העולים בונים את ההתיישבות פה במודל שקראו לו אז עיירות הפיתוח. אופקים, דימונה, שדרות, מצפה רמון, קריית גת, נתיבות ועוד ועוד.

https://www.facebook.com/watch/?v=353575505393520 – קליפ מעלה אבק

אחווה של נידחים שרק חולמים לעזוב את המקום, כך כותבים חברי להקת טיפקס משדרות על היחס שהתפתח בחברה אז לחלוצי עיירות הפיתוח בנגב. גברים, נשים, משפחות, שבמעשיהם הקטנים מילאו את המרחב הזה חיים. בנו מבנים, יצרו תרבות, הפגישו קהילות – חיים.

הרבה קרה מאז, וכשמקביל מוקמים גם קיני הנוער העובד והלומד בערי הנגב. מדריכים, חניכים, קבוצות, טיולים. בשנת 1991 מגיעה לנגב חוות הכשרה ראשונה במועצה אזורית אשכול. ב1996 גרעין אדם מגיע לאופקים במסגרת שירותו הצבאי (עוד לא היו אז פרקי משימה). בשנת 2008 עברתי אני עם קבוצתי הבוגרת למצפה רמון.

אלפי חניכים התחנכו כאן, מאות בוגרי תנועה הדריכו כאן, עשרות גרעינים וקבוצות חיו במרחב הזה. ועכשיו גם אתם מצטרפים אלינו.

איזה סיפור יספרו החניכים שלכם על החיים שלהם כאן? מה תחשבו אתם עוד שנה שנתיים על משימתכם התנועתית בנגב? האם יהיה זה סיפור על בשורה גדולה של יצירות ייחודיות, מפעלים חינוכיים ותרבותיים והתפתחות חברתית? או האם יהיה זה סיפור על שיממון ומדבר מייאש שהאדם החי פה רוצה לברוח ממנו? ימים יגידו...

גרעין מזח וגרעין ארבל, הגעתם למחוז הכי טוב בתנועה. כיף שאתם פה.