דברים במעמד פרידה של גרעין המשך ממצפה רמון

מצפה רמון

16.11.2018

פורים 1918. אחרי הצהרת בלפור ולקראת סוף מלחמת העולם. ברל כצנלסון נושא דברים מול קהל מועט באסיפת פועלים ומנסה לשרטט את אתגרי התקופה של הציונות.

"עם פתיחת השערים הרחבים אל תוך החברה העברית העתידה מתגלה לפנינו פרשת דרכים שונות, המתפרדות ומתרחקות. מבחירת הדרך אין הפעם למי שהוא להשתמט. חוסר בחירה אף זוהי בחירה ידועה, אם ביודעים ואם בלא יודעים. והאם לרבים אף בתוך הציונות ישנה אותה הזכות המוסרית, אותה ההכנה הנפשית להשתתף בבחירת הדרך...

[...] זוהי זכותו וזוהי גם חובתו הגדולה של הפועל."

בדבריו מנסח ברל את אתגרי הציונות ומציע את הצורות בהן ניתן יהיה להגשים. נאומו שקיבל לאחר מיכן את השם 'לקראת הימים הבאים' ובדיעבד מהווה חלק מהמצע הרעיוני עליו הוקמה ההסתדרות הכללית שופך לנו אור על מהי הייתה ההגשמה שלהם, אז.

בשלוש השנים האחרונות אני מרכז ביחד עם אייל את פעולתו של קואופרטיב "העגלה", יצירה ראשונה ומיוחדת שקמה בתנועה לפני כשמונה שנים. עברתי למצפה רמון לפני שמונה שנים בהחלטה שקיבלנו בשכבת ר"פ ובגרעין רובץ. שותפי היומיומיים וחברי הם החברות והחברים בהנהגת העגלה, צוות שנפגש תדיר לעיצוב פני הקואופרטיב. בתוך תהליך שעברנו בהנהגת העגלה לפני מספר חודשים אמרנו לשותפינו, עופר, נועה ושקד, שהיינו רוצים להביא למעגל גם שיחה על הקשר שבין דרור ישראל לעגלה. שאלנו אותם אם יש שאלות שמעניינות אותם, דברים שנראה להם שחשוב שנדבר עליהם כשאנחנו באים לדבר על הקשר שבין תנועה ארצית-חינוכית רחבה לבין קואופרטיב צרכני מקומי שחברי התנועה מעורבים בו מאוד. בסוף השיחה אחת החברות בהנהגה אמרה לי- 'תשמע, לא ברור למה אתם עושים מזה כזה עניין, סה"כ אתם חבר'ה על הכיפאק, כל עוד כולם עושים את המשמרות בחנות כמו כולם לא נראה לי שיש איזה בעיה עם התנועה שצריך לדבר עליה...".

לפני השיחה הייתי לחוץ, הטרידו שאלות רבות כמו מה חושבים עלינו, מה יגידו, איך אסביר, מה נספר ומה לא. ואז במשפט אחד שנאמר בתום לב התחלפו המחשבות ועלתה בי תחושה שאולי זה בכלל לא עניין, והשותפות הזו שבינינו חברי התנועה לבין שותפינו בעגלה היא ברורה, מובנת מאליה, חסרת מתחים.

הצורך שלנו בהכרה, שיבינו אותנו, הוא הצורך בניראות, במקום בעולם – זה צורך אנושי. הניסיון של החברה לנרמל אותנו, להכניס אותנו למשבצות במקרה הטוב – לפגוע בנו ובפעולתנו ולהפעיל עלינו כוחות פוליטיקה, הרס ופירוק במקרים אחרים, את הניסיון הזה אנחנו פוגשים בכל מקום. לרוב זה כואב ואלים. עברנו חודשים קשים. פגעו בנו, פגעו בי. קראו לנו בשמות, פגעו בנו בציבור קבל עם ועדה וללא רחם ובושה, נאבקו נגדנו ועוד ייאבקו וזה כואב.

אבל צריך לומר כאן עוד משהו, כולנו גם רוצים להיות קצת רגילים, ולפעמים כשמנרמלים אותך זה גם נעים. זה נעים כי זה הופך את הדברים לפשוטים, לא צריך להסביר יותר מידי, אתה מוצא את המשבצת הכי קרובה ומתיישב בתוכה. גם ככה הרי לא ממש יבינו. לא יבינו מה הסיפור עם קבוצה שהיא לא ממש משפחה, שהנסקת עבודה זה לא פשוט ממש לאהוב את מה שאתה עושה, לא יבינו שמידה והתנסות זה לא בידיוק הלימודים בבית ברל בשביל התואר, לא יבינו.

לבחור לחרוג, להיות שונים, להגיד משהו על העולם, לא להיכנס למשבצת, זה לא נעים, זה לא נוח - זה כבר מאמץ. מול הבחירה הזו אני מאמין שאנחנו ניצבים מידי יום.

העניין הוא שכשאנחנו בוחרים לחשוף את השונות של חיינו, את הבחירות המוזרות, את הנסיעות האינסופיות, את שינויי המגורים שלא מפסיקים, את למה אין לנו חדר אוכל, את איך אני מוכן לא לקבל משכורת לכיסי האישי, את למה זה כזה סיפור לבחור להביא ילדים לעולם. כשאני חשוף, זה גם מפחיד, זה פגיע יותר, אבל אז – אני גם אומר משהו על העולם.

וכשאני אומר משהו על החיים שלי, ואני אומר משהו על העולם, אני אומר גם לשותפי משהו, אני אומר להם שלא חייבים להתפשר. שאפשר יותר. שגם בגיל 32 לא חייבים להשתקע, שיכול להיות יותר בחיים. שמשימה זה לא ויתור, שאני לא עובד הרבה שעות כי אני מכור לעבודה, שיש משמעות בעולם הזה. כשאני מדבר על החיים שלי בפתיחות אני מציע לשותפי לחפש בחייהם יותר ולא לוותר על החיפוש.

בדברים שכתבו חברי ב2015 להבנת הצומת שאנחנו מעוניינים לזמן לתנועה מתוך התנסות התנועה במצפה רמון נאמר בין השאר כי: "מי שחושב שניתן לכרות ברית עם החברה מבלי לשתף את כלל חלקיה בבניית החלופה האנושית לחיי שיתוף ושוויון משלה עצמו, ולא בפעם הראשונה."

קיץ 2017, רביד, ערב הכרזת קיבוץ קבוצות שתפני משימתי ראשית, קיבוץ קבוצות חמישי לתנועת דרור-ישראל – עלינו לברר לאן פנינו, ומה לקראת הימים הבאים. מהי דמותו העתידית של קיבוצנו, של תנועתנו, של חיינו. הערב ארצה לבקש בשבילנו שאלות שאינן מוכרעות בחיינו.

רבות הן השאלות, הצמתים, המתחים בחיינו. יומיומיים, מעייפים לרוב, ורק הולכים וגוברים. רבים מבקשים מאיתנו להכריע, או-או. ולא רק מבחוץ מבקשים מאיתנו, לא רק "החברה", "המשפחה", גם הנפש פנימה מבקשת לבחור, לוותר על התחבטויות, לא להתעכב, להמשיך הלאה, כי גם ככה קשה, כי העתיד אינו ברור, ואין לדעת מי יהיה לצידי, ואיך אחיה. לקראת הימים הבאים לחיינו אני מבקש לעצמי, לחברי, לכולנו שנצליח לא להכריע.

שנכרות בריתות עם חברים קרובים ועדיין נבקש להמשיך לנוע ולהשתנות ולשנות אותם ואותנו. שנתאהב באנשים חדשים. שאבחר לתת לאדם אחד קרוב להיכנס ולטלטל את עולמי, ואז לעוד אחד, ולעוד אחד. שאחיה עם אותם אנשים שנים וגם ארשה לעצמי להיות מופתע מהם. שניצור ואצור קבוצה חדשה בחיי באותה הרצינות והמחויבות שאני מייחס לדברים החשובים בחיי.

שנרחיב ונגדיל את אחריותנו על בניית התנועה מבלי לחפש את הקרייריזם וההתמקצעות. שנברא עוד יצירות חברתיות ומפעלים חדשים, שיהיו הזויים, בלתי מובנים, ונעשה זאת במלוא הרצינות, האמונה והקפדנות. שנצליח לפעול ברחמה של המפלצת הקפיטליסטית, נעשה זאת הכי טוב שאפשר ועדיין ניתן לייעוד ולרוח להיות אלו שמנווטים את חיינו ומפעלותינו.

בערב הקמת הקיבוץ, ארצה לאחל לעצמנו, שבמקומות בהם אנחנו מאמינים ובוחרים לרצות יותר מהחיים, נבין שזה גם צורך לכל מי שחי בסביבתנו. שנבין שכשאנחנו מוזרים ושונים אנחנו גם מביאים משהו גדול לאנשים רבים בחברה. שנבין שזה שאפשר להתבגר בתנועה ובשיתוף ובהנסקת העבודה זה דבר שעשוי לתת לאנשים תקווה. שנהיה מוכנים להיות פגיעים כדי שגםאחרים יוכלו להיות יותר פגיעים כי לחפש ולנסות ולחיות חיים שאינם מקבלים את צורתם הסופית זו פגיעות, אבל זו גם עוצמה.

לקראת הימים הבאים ולעוד שנים רבות של אהבת החברה והאדם, אמונה בהשתנות, העמקת הברית ומוכנות להיחשף – נעלה ונגשים.