דברים לסיום שנה בחברת הנוער

26.06.14

ראובן, אלון, מיה, רתם, יאיר, דור, כרמל, אוריאל, מורן ויעל המדהימים.

רגעים כאלה הם מסוג הרגעים שבהם עוצרים ומתבוננים. ביומיום אנחנו מביטים בכם מהצד, רואים לא רואים את מה שאתם עושים (וגם אתכם ;), באינטנסיבה, בלחץ, בפוליטיקה, בלעשות לילה, בימי למידה וכל שאר החוויות שהיומיום מזמן.

נדירים הרגעים שבהם אפשר לעצור, להתרומם כמה צעדים למעלה, ולהסתכל רגע על כל זה. וכשרגע עושים את זה נגלה לפתע מחזה מרהיב.

מחזה של חינוך עמוק, מורכב, מרגש. מפגש חינוכי שיש בו אהבה, סבלנות, אחריות, פתיחות ועוד מלאן דברים יפים שאתם עושים שם. מחזה מרהיב של חבורת אנשים שהם קבוצה, קבוצה של חברות שכל יום דורשות אחת מהשנייה להאמין, לאהוב ולהיות פתוחים וסבלניים אבל גם לא רק לחניכים.

אחרי 5 שנים שבמהלכן החלום הזה להקים פנימיה במצפה רמון הלך ונרקם, הלך ונוצר, התמודד עם מכשולים, רגעי ייאוש, מאבקים, צמתים חינוכיות ומורכבויות חברתיות פנימיות – אפשר לעצור ולהסתכל על הדבר המדהים הזה.

מאין התעוזה הזו בעשור הרביעי לחיינו לדרוש אחת מהשנייה את כל זה? מאיפה האומץ להתחייב בעומק הזה? מאיפה הכוחות לסבלנות הזו? מנין בוקעת האהבה הזו?

כשהייתי לפני 8 שנים בקורס תו-תקן ביקרנו במצפה רביבים. אני זוכר את החוויה ההיא עד היום (כשעוד גרנו בחדרה) כי קבוצת אנשים בזכות השיתוף, כוחות היצירה והעבודה הקשה יצרה יש מאין בלב מדבר עוררה בי השראה עמוקה.

אני חושב שהיום ניתן לומר אתם מעוררים השראה בי ויוצרים חיים במצפה רמון, בסביבת מצפה רמון ובתנועה בכלל לא פחות מהם.

אתם ואנחנו נמצאים בשאלות רבות ובמידה רבה גם מרחב שהוא לא נודע בתקופה הקרובה, לסיום ארצה רק להזכיר לכולנו את מה שיש בינינו ואת מה שעוד יכול להיות. צביה אמרה את זה יותר טוב ממני:

"יכולנו לעמוד בגטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד. כל יהודי הועמד בודד מול גורלו. יחיד ועזוב בפני האויב כביר הכח. אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו, שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו."

אוהבים, סביבת מצפה.

לחיים.