דבר הבוגרים – יום הולדת 25 לק"ן ראש העין

15.02.2020

שחר ורעות: ערב טוב לכולם, יומולדת 25 שמח!

שחר: כשהיינו בכיתה ה' היינו נפגשים לפעולות בחנייה של בי"ס טל. היינו מסתובבים בחוץ, יושבים במעגל על המדרכה ומדברים, רצים במגרש חנייה. זה היה הקן שלנו.

בכיתה ו' (קצת מביך, בבקשה לא לצחוק) הייתי הולך לצופים. לצופים הלכו כל החבר'ה, תמיד היו שם מאות ילדים כשבקן היו כמה עשרות. ככה, לא נעים לומר, עד סוף כיתה י'.

רעות: בכיתה ח', לאחר שבדקתי את כל החבורות בכיתה, הגעתי לחבורה של הפריקים, אלו שהיו בקן הנוע"ל. בתכל'ס אליהם הרגשתי הכי שייכת. גם בגלל שהיה מגניב, והייתה תחושה שלכולם יש מקום בחבורה, וגם כי היה לחברות ביננו היה ערך מוסף. היינו סוג של הקבוצה היחידה בקן (קבוצת זבנג), שהיה אז במבנה של מועצת הפועלים, בראש העין הישנה ליד המתנ"ס

בכיתה ט' יצאנו 11 מהקבוצה לקורס מד"צים, בדרך ליער המצאנו את השם לח"ם (שלימים הפך למסורת של כל הקבוצות בקן – שמות של אוכל) והרגשנו כמו מלכים. חבורה מהקן הפיצי בעולם עם חולצות שכתבנו עליהן "מחוז ראש העין" והלכנו איתם ביער כפר החורש בגאווה.

בסוף כיתה ט' לקחו לנו את המבנה של הקן. נשארנו עם הרבה רצון לגייס חניכים ולהדריך, אך בלי מבנה פעילות. הדרכנו קבוצות בצעירה בכל מיני פארקים ומדשאות ברחבי ראש העין. את הפעילות הגדולה (חג מעלות, פורימון וקיצת) עשינו אצל ה"בני דודים": קן פתח תקווה מרכז. מהם למדנו איך קן יכול להיות.

שחר: בסוף כיתה י', כשהבנתי שהחברים הטובים שלי באמת הם בקן, למרות שהרוב המוחלט של החבר'ה הם בצופים הלכתי בעקבות החברים הטובים. בקיץ דרמטי החלטתי לחזור לתנועה.

בי"א הקן המשיך לפעול בחוץ: הוא היה בעיקר במן ריבוע מדרכה בתוך היער מעל בית הכנסת, בין מבצע דני לה' באייר. אביב ואני הדרכנו כל שלישי ושבת את קבוצת קיאזהחרא (שהיו אז בכיתה ז' והיו הקבוצה היחידה בקן, לימים הפכו לקבוצת נענע) . ואח"כ היינו ממשיכים לפעולה של לח"ם, גם בריבוע.

רעות: בתחילת 2001 (כיתה י"א) לאחר מאבק ארוך מול העירייה, הוקצה לנו שטח בקצה ראש העין, בסוף רחוב רביבים. התכנסנו עם ההורים במחוז שרון וקיבלנו החלטה להביא בעצמינו קראוון שישמש עבורנו קן (חצי על חשבון ההורים, חצי על חשבון התנועה). ב-10/11/2001 הקראוון הגיע! הרגשנו חלוצים! התכנסנו שם כל הבוגרת (20 איש) על אדמה עם אבנים וקוצים, ללא חשמל וללא מים. ישבנו במעגל בחושך בקור והתרגשנו מאוד. קרוואן קטן עם שני חדרים, מחסן פיצי ושירותים. בשבילנו זה היה ארמון.

שחר:  אז יש מבנה, ישר הלכנו לגייס, הזמנו חברים מהתיכון שלנו להצטרף ולהקים קבוצות. עמית השתמש בכישורים המוזיקליים שלו והזמין  את החבר'ה משכבה ט' שייסדו בקן את קבוצת במבה וניל.

האמת, היה לנו קשה לגייס. במשך שנים היינו רק אנחנו, 18-20 חבר'ה קבוצת לח"ם. מתחתינו היו את הבנים של קיאזהחרא כשכל שנה צמד אחר מלח"ם מדריך אותם. אינטימי, משפחתי משהו. היה קשה להחליט להכניס עוד אנשים לתא האינטימי והמוכר הזה.

בסוף י"ב כבר הייתה לנו כבר קייצת מפוארת (150 חניכים), הקרוואן היה צר מלהכיל את כל הקבוצות אז עשינו אותה בביה"ס נופים. עבר הקיץ הקסום של סוף י"ב ויצאנו 17 חברי לח"ם לחוות הכשרה, גרעין רובץ בנס ציונה.

רעות: השנים חלפו. לפני כעשור  עברנו אני ושחר ועוד 15 חברים מגרעין רובץ מחדרה למצפה רמון. לפני שנתיים עברתי לקיבוץ רביד בצפון. כיום אני בת 35, חברה בקבוצת גורן, בקיבוץ ראשית. אימא לאיילת, בת שנה וחצי. אני עושה משימה בצוות שאחראי על רביד. תמיד שמחה לספר שהייתי חלק מהקבוצה שהקימה את קן ראש העין. קן של חלוצים.

שחר: ב-11 שנים האחרונות אני חי במצפה רמון. הגעתי לשם ביחד עם גרעין רובץ שלפני כמה שנים התפרק. היום אני תיכף בן 35, חלק מקיבוץ קבוצות ראשית וחלק מהקבוצה המתהווה. איתי בקבוצה שתי חברות שגדלו בקן רמתיים, אחת שיצאה לחווה מקיבוץ שפיים, אחד מקן פתח תקווה מרכז ואחד מקיבוץ גשר הזיו. אבא לזוהר הקטנה שתחגוג עוד שבועיים שנה.

במשימה הקודמת שלי בקואופרטיב "העגלה" וגם היום במשימה שלי בתור מחנך כיתה בבי"ס היסודי במצפה רמון בחדר המורים, הרגשתי משהו שמזכיר לי תחושה מוכרת מפעם. הרבה פעמים שאלו ושואלים אותי, מה זה דרור ישראל? מה זאת אומרת שאתם חיים בקיבוץ עירוני? מה זה קומונה? זה לא עבר מהעולם?

האינסטינקט המיידי שלי ברגעים אלו הוא לרוב לרצות ללכת משם. להמציא איזה תירוץ, להיראות עסוק, לשקוע בפלאפון, לא להיות. כמו פעם, כשהיה לנו קשה להסביר לחברים שלנו מהתיכון למה כדאי להם לבוא לתנועה. למה הקן זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם. ככה היום, רק שיעזבו אותי בשקט. אני טוב לי עם החברים שלי למה אני צריך עכשיו לתת הסברים לעוד אנשים שאי אפשר לדעת מה הם יחשבו עלי אחר-כך.

אבל האמת היא שכשמצליחים להסביר, כשמוצאים את המילים לשיחה הפתוחה, פתאום מגלים שבעצם הרבה אנשים מקנאים בנו. כי הרבה אנשים מרגישים לבד, כי לא רק אנחנו מבקרים את הקפיטליזם, כי החברה שבה אנחנו חיים היא הרבה פעמים קשה ולא רק לנו. וכשמצליחים לפתוח את הלב ואת הבית, ולא רק להגיד שהדלת פתוחה ויש אור אז שיבואו, אלא כשמצליחים באמת להזמין, לדבר, לקרב – אפשר לגלות שותפים וחברים חדשים.

קן ראש העין בשבילי הוא המקום שבו פתחתי את הלב. המקום שהפך מקטן ואינטימי לרחב ומזמין. והיום אחרי 19  שנים של חיי שיתוף בצורות שונות וברמות שונות אני גם יכול להגיד שלעשות שיתוף עם הרבה אנשים זה הרבה יותר מעניין ונותן לך מקום להיות מי שאתה רוצה להיות. מומלץ בחום;)

רעות ושחר: לעבודה להגנה ולשלום, נעלה ונגשים!