דלית רייז

מה זה בית?

בית זה מקום שאת מרגישה בו שאת יכולה להיות בו מי שאת,

שאת מרגישה בנוח,

שאת לא צריכה להסתיר,

זה איפה שהלב שלך נמצא

ואתה שחר היית עוד אחד מהאנשים שהבית שלנו היה בית בשבילו.

ששמחנו בבואך ובביקוריך.

הבית שלנו היה מקום בשבילך ברגעים השמחים וברגעים המאתגרים. יכלת לבוא כמו שאתה.

עוד לפני שהבית שלנו בכלל היה הבית של קבוצת אשל,

ועוד לפני שהוא היה הבית של המתהווה,

שעל כך התווכחנו רבות מי קרה לעצמו קודם המתהווה ,

אנחנו הצענו שזה יהיה שם של שלב התנסותי

אך זה לא מנע מהויכוחים להתרחש בהומור ובאהבה.

אנחנו בסוף ויתרנו או ניצחנו תלוי את מי שואלים ושינינו לקבוצת אשל

ואתם נשארתם המתהווה.

אז עוד לפני זה,

עוד לפני שהייתה לי קבוצה,

אתה היית בשבילי בית.

נפגשנו בתקופה מאוד מבולבלת בחיים שלי

ולשנה של משימה משותפת.

היית הבן אדם שהכי לא הכרתי בסביבת מצפה.

בהתחלה החלטתי שאני לא אקשר אליך יותר מדי,

בכל זאת זו שנה.

אבל זה לא עבד לי.

במהירות נכנסת לי ללב בחדות ובחברות.

כבר בהתחלה התגלו הפערים ביננו-

אני: "אז מה אתה עושה לפני שאתה מרכז סמינר? יש לך רשימה שאני יכולה לרשום לי?"

אתה: "אני זוכר הכל בראש. אני פשוט יודע מה לעשות".

אני שמתלבטת על כל דבר ותוהה איך הכי נכון לעשות ושואלת אותך כי אתה פה לפני ובטח יודע ואתה שאומר לי: אני סומך עליך, אני איתך במה שתחליטי.

אתה שמפרגן, על הכל ובאהבה,

וחושב את האנשים, כל הזמן, שלכולם יהיה טוב וירגישו בנוח.

ועמדתנו. הגעתי רגע אחרי לצוות וכמה דיברת על התהליך הזה והתרגשת עד כדי שהרגשתי שהייתי שם חלק מהתהליך.

שנה שקרה בה כל כך הרבה דברים.

הסיור בבאר שבע ששינינו ותוך כדי השינויים הדרכנו את המחזור של הבלתי פורמלי והבנו שזה לא בנוי מספיק חינוך דיאלוגי ושינינו. כי כל פרט משנה.

להיות בגיוסים באילת ביום שבו מתחיל צוק איתן. שם לימדת אותי איך מחליפים מצבי צבירה מאשת ישיבות רשמית של המעורר לאחת הנופשות וחזרה. ושלמרות המצב אפשר רגע להנות כי אנחנו באילת וזו חובה מוסרית.

ואז צוק איתן והקשר עם בתי הספר והדאגה למחנכים והמציאות שמתערבבת ואתה מחליט להשאר עוד קצת במשימה.

איתך חלמתי את החלומות הראשונים שלי בנגב וגילית את העוצמה שטמונה בחלק הארץ הזה.

והיו גם רגעים שהתעצבנתי ולא היה לי כוח אליך וחיכיתי שהשנה הזו תיגמר

אבל בסופה לא נפרדו דרכינו במובן הפשוט של המילה,

הן המשיכו להצטלב,

החלומות המשותפים המשיכו,

קווים רבים של דימיון ומפגש,

של להתאהב באנשים ובנגב,

של ליצור מציאות חדשה עם שותפים,

של לשאוף גבוה.

אני חושבת שרוני נאלצה לשמוע ממני כמה פעמים על המשימה המשותפת שלנו עד שזכרתי שכבר סיפרתי לה

והבית שלנו שעבר לרביד ובפעמים שעברת בו הזכרתי לך- שפה זה עדיין בית בשבילך גם אם הוא ברביד ורחוק, שתדע שהוא פה.

כי בית הוא איפה שהלב נמצא.

ואתה אתה בלב שלנו עמוק עמוק,

תמיד היית

ועכשיו תשאר שם איתנו 

ותהיה לנו בית.

דלית.