יאיר טלמור - אזכרה - שנתיים

שחר אהוב, יש לי לא מעט להגיד ולספר עליך במגוון תחומים,

יש לי לא מעט גם מה לספר לך,

אבל עכשיו במעמד הקדוש הזה מול כל אהוביך ומוקירי זכרך אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי לך בחייך לצערי הרב והוא שהיית לי למורה ראשי בבית הספר לאבאות..

אני ברשותכם ארצה להגיד כמה מילים על שחר האבא, על אבא שחר, האבא של זוהר.

שיעור ראשון:

השעה הייתה סביב 20:00, תכננתי לצאת מהחד"א בסוף יום ארוך בחברת הנוער ומיה שאול ניגשה אלי ואמרה לי:

תשמע – במקום לנסוע באוטובוס צריך שתיקח באוטו את מאיה, שחר וזוהר לסורוקה, כרמל תבוא איתם כדי להיות איתם, צריך שאתה תנהג אותם לב"ש.

יום חורפי נדיר במחוזותינו המדבריים, גשם די כבד יורד, זאת הייתה הנהיגה אולי הכי מלחיצה בחיים שלי, זוהר הקטנה תינוקת, רק בת כמה ימים בודדים, כביש 40, גשם, הורים מודאגים מאד וכרמל החזקה והמדהימה שתומכת ומחזקת אבל זה דיי ברור שאין מזור, אין נחמה ואף אחד לא יכול לשדר אופטימיות – כי מה לנו ולדעת משהו חד משמעי  על מוח של תינוקות.

אתה יוצא מהבניין עם הסלקל ביד, מגונן על זוהר מהגשם, כרמל תומכת במאיה אני מחכה ברכב המונע.. יוצא לפתוח לך את הדלת האחורית אתה ומאיה מחברים את הסל קל אני אין לי מושג בשלב הזה של חיי איך עושים את זה.

אתה יושב לידי,

מאיה ממלמלת דברים מאחורה, כרמל מחזקת אותה ואתה שותק. מבחינתי אתה אף פעם לא שותק, אני לא זוכר אותך בחיים שותק ועכשיו שעה שלמה כל מה שהצלחת להוציא מהפה זה לשאול אותי אם אני מצליח לראות את הכביש ואם נצליח לעבור את נחל צין.

אני מחזיק את ההגה חזק, שואל אם מתאים שנשמע רדיו – אתם אומרים שמה שצריך, הכל בשקט רועם.

ופתאום בין נפחא לעבדת בחושך אני רואה בזוית עין ימין שאתה בוכה, בוכה בחושך, בשקט ואני מרגיש – ככה ניראה אבא מודאג ומפוחד, זאת היא דאגה אבאית, דבר שאין דומה לו..

אני נבוך וקצת לחוץ, מה לעשות? איך להגיב? אנחנו עדיין לא מאד קרובים בשלב הזה של חיינו. אני מעביר את היד ממוט ההילוכים ליד שלך – ימין שלי על שמאל שלך ונותן לחיצה עדינה, אתה ממשיך לבכות ומחייך חיוך כזה – את החיוך שלך.

הגענו לב"ש – ירדתי ליד הקניון כי הצלחתם איך שהוא להיות מוטרדים ממתי ואיך אני אגיע הביתה מסורוקה..

בדרך הביתה התפללתי לבריאותה של זוהר התינוקת והייתי נפעם מכמה אתם הורים רציניים ואחראיים. התבהר לי, בפעם הראשונה ולא האחרונה כמה אתם תעשו הכל בשביל הילדה הזאת.

חשבתי לעצמי בזמן שאני הולך ברחבות הרטובים והחשוכים של העיר העתיקה בב"ש שזה השיעור הכי גדול בכמה אחריות נדרשת כשבוחרים להיות הורים.

ראיתי וחוויתי מקרוב כמה אתה דוגמא ומופת לאבא הכי אחראי ומאיה האמא הכי אחראית שאני מכיר...

שיעור שני:

זוהר המשיכה לגדול לה יפה ומאיה ואתה המשכתם להידרש לעוד המון מופעים של אחריות על מנת שבריאותה והתפתחותה התקינה של זוהר תישמר..

הייתי עד ללילות שלמים של ערות בגן של ראשית בבאר שבע או בכל מיני בילויים ליליים, מוזרים יותר או פחות כדי שזוהר תישאר ערה לפני הבדיקות שהיא נדרשה לעבור, חישובי חישובים של מתי תיסעו ואיפה תהיו ואיך תבדרו אותה ומה תאכלו ורק שהילדה לא תירדם כי אתם גרים במצפה והבדיקות הן בב"ש וזה פרויקט שלם להפיק רק כדי שהילדה תהיה ערה כל הלילה כי זה מה שהבדיקה דורשת.

המטרה ברורה: להיות בטוחים במאה אחוז שהילדה בריאה ולא נשקפות לה סכנות. הדרך לעמוד במטרה מאתגרת עד מאד.

אני הסתכלתי מהצד תמיד וביני לבין עצמי אמרתי – וואו, פשוט ההורים הכי טובים ומשקיעים בעולם.

שיעור שלישי:

מאיה תמיד אמרה שיש לך יכולת מיוחדת להניע את זוהר ואני שעדיין לא הייתי אבא בעצמי לא הבנתי מה זה אומר, לא היה לי דימוי ואז כשראיתי אותך איתה – הבנתי.

מגיע לגן לאסוף אותה, מחייך מאוזן לאוזן מושיט ידיים לחיבוק, מעיף אותה גבוה באוויר והיא שמחה ומאושרת – לא משנה מה קרה לפני חצי שעה ואם היה לה מאתגר או פחות לקראת סוף היום..

אם בכל זאת היא הייתה קצת עצובה או מתוסכלת ביחס לתוכניות אחר הצהריים - אין שום בעיה, תוך רגע אבא הופך לגמל או לסוס מרכיב את הקטנטונת על הגב, לוקח את הבקבוק שלה עם השיניים – שם את התיק על הראש כמו כובע ומוצא דרך להפוך את הבכי לצחוק ואת התסכול לשמחה. אני עמדתי ליד, רשמתי לעצמי בראש ולמדתי.

גם אם היית עסוק ומוטרד מאלף דברים, את הזמן הזה הקדשת לה, טלפון בצד, העולם יחכה, בנקודה הרגישה הזאת של סוף היום היא תקבל 100% תשומת לב.

אמרתי לעצמי – כזה אבא אני רוצה להיות.

שיעור רביעי:

בקורונה מאיה ואתה נלחמתם כמו אריה ולביאה שהסביבה של בתכם תהיה הכי בטוחה עבורה, נילחמתם שהיא תקבל אפשרות להתחסן ושגם אתם תקבלו חיסונים בין הראשונים,

לא קפאתם, לא ברחתם, לא וויתרתם, לא הפסקתם לעשות כל מה שיכלתם בשביל הילדה, לא שקעתם לייאוש (לפחות לא ליותר מכמה רגעים..) והרי הייתה לכם כל הלגיטימציה לשקוע מול המגפה העולמית הנוראית הזאת – למרות שהייתה לגיטימציה – לא נפלתם ולא התפשרתם.

דאגה ואחריות ללא פשרות, להעריץ.

שיעור חמישי:

תמיד הצלחת להביע בכזאת כנות ופשטות את התודה שלך לצוות הגן. תמיד הודתה לנו על הזכות שנפלה בחלקה של ביתך שאנחנו המחנכים שלה.. מכתב בסוף השנה, משפט תודה באיסוף שלה בסוף היום, מילים טובות בכל הזדמנות על כמה הבת שלך נמצאת בגן הכי טוב עם הגננות הכי טובות שיש – כשזה הגיע ממך זה תמיד הרגיש אמיתי, מדויק ובונה ביטחון. גדלנו  בתנועה שלאמר בה תודה לא היה דבר שבשגרה, אתה הצלחתה לכולל שינוי, אתה יצרת תרבות אחרת, תרבות של כנות והודיה נטולת ציניות וסייגים – אמת פשוטה ומקרבת בין לבבות.

לפעמים אני שר לילדים שלי את – "אבא סיפור", אני גם שר את זה לילדים בגן.

אני שר כדי שיכאב לי. אני שר כדי להיזכר בך.

יש מיליון שירים, תמיד אפשר לדלג עליו כדי שלא יכאב אבל אני רוצה שיכאב, כל פעם אני שר, נחנק קצת מהכאב וקצת מהעצב.

אני מדמיין אותך עם זוהר, במיטה לפני השינה, מחייכים אחד לשניה, מדמיין אותך מתלונן שהיא לא רוצה לישון אבל מתלונן עם חיוך ומדמיין אותה צוחקת מולך ואומרת מפורשות שהיא לא עייפה עדיין.

מדמיין אותך שר לה, נהנה מהבית האחרון שהוא בעצם הומור של מבוגרים כמו שיונתן גפן אהב ומדמיין את שניכם יחד נהנים מהשיר גם אם לא נרדמים כשהוא נגמר.

אני  נזכר בך, באבא שהיית לילדה המדהימה שלך ונזכר במורשת האבאות שלך. אני מנסה להיות אבא לילדי כמו האבא שאתה היית.

זה שאתה לא כאן להמשיך ולהיות האבא הזה, שאתה לא זוכה לראות את הבת המדהימה שלך גדלה זה פשוט דפוק, זה לא הוגן וזה בלתי נסבל. זה עצוב, זה קשה, זה מכעיס וזה נורא.

אני אוהב אותך, אני כואב אותך, אתה חסר לי.