יובב קייני
- omer bart
- Apr 10, 2024
- 3 min read
לפני שבועיים אבדתי חבר,
שחר נהרג בתאונת דרכים בכביש 40, כביש שכבר שנים גובה מחיר דמים נוראי. כביש דו נתיבי, בלי הפרדה, בלי רמזורים, בלי כיכרות ואפילו בלי תמרורים. אפילו תמרור לא הוצב בצומת בה שחר נהרג.
כמה עולה תמרור?
כמה שווים חיי אדם בישראל?
וכמה הם שווים אם הוא חי בנגב?
שחר נפגע ממערבל בטון שלא נתן לו זכות קדימה, שחר לא יכל לעשות דבר, נהג המערבל לא ראה אותו, אבל לא רק הנהג לא ראה אותו גם המדינה לא ראתה אותו.
היא לא ראתה אותו דווקא בגלל שהוא בחר כן לראות. הוא ושותפיו, החברים שלי, חברות וחברי קיבוץ המחנכים של דרור ישראל במצפה רמון, הם בחרו לראות את המקום שהמדינה בוחרת במשך שנים לא לראות. הם בחרו לראות ולחנך וליצור חיים דווקא במקום הזה.
וזה כל כך מכעיס, מכעיס וכואב ובלתי נסבל שדווקא הוא, שבחר לראות, דווקא הוא, הפך ללא נראה. ואלו כמה מילים שכתבתי לו:
שחר אהוב
איך אפשר לכתוב אדם?
איך אפשר לתמלל מבטים?
לרשום נשימות?
לאיית חיוכים?
אני רוצה לדבר איתך
לחבק אותך
לא לכתוב אותך
אבל אתה כבר לא כאן
רק הזיכרון
והוא חסר
כל כך חסר
אותך
במסע ההזוי הזה של החיים נפגשנו במדבר
מהרגע הראשון אני זוכר שהרגשת לי קרוב
כאילו כבר היכרנו פעם באיזה גלגול קודם
ומאז שוב ושוב השבילים שלנו הצטלבו והשתלבו: הדרכנו יחד בסניף באר שבע, במסע לארץ הבחירה, במפעל אוהלי זכור, גרנו יחד במצפה, דאגנו יחד לאומה, למדנו יחד בבית ברל, טיילנו יחד, הקמנו יחד קיבוץ, רקמנו תנועה, חיינו... ואז בשלב מסוים במסע הזה דרכינו נפרדו.
אתה המשכת לצעוד בהתמדה ובאמונה שאפיינו אותך בשבילי המדבר ואני פניתי לדרכים חדשות וכך התרחקנו...אבל הידיעה שאתה כאן תמיד חיה בתוכי ותמיד טוב היה לדעת שאתה כאן, שהחיוך שלך כאן, שהעקשנות שלך כאן, שהלב שלך כאן ומתישהו אולי שוב דרכינו יפגשו וכשזה יקרה נוכל להיזכר ביחד ואוכל שוב להרגיש את התחושה הזאת של קרוב, של מוכר, של בית שידעת להיות בעבור כל כך הרבה אנשים.
אבל זה כבר לא יקרה
אנחנו כבר לא ניפגש לעולם
ואתה לא כאן
ואני צריך להיזכר לבד בלעדיך
והזיכרון חסר אותך
כי כל רשימת הכותרות שהזיכרון מנסה לשחזר של מה עשינו? ואיפה היינו? ובאיזה שנה? ותאריך? לא מזכירות את האדם, את החבר שהיית, את הצחוק שלך, את הכעס שלך, את הדאגה שלך...
שעות של שיחות עם נרגילה במרפסת
שעות של נסיעה משותפת ברחבי הנגב
שעות של ויכוחים על פוליטיקה, על התנועה, על גרעין המשך וסביבת מצפה
שעות של ארוחות משותפות
שעות של טיולים ברחבי הארץ
שעות של חיפושים אחרי אומה
שעות של פעולות ושיחות על החברה הישראלית ועל חינוך ועל עצמינו
שעות של שינה בשק"ש תחת שמיים שטופי כוכבים
רגעים של התפעלות מיופי
רגעים של התרגשות מחניכות וחניכים
רגעים של אהבה
במה נמדדים הימים שלנו כאן?
בזמן?
אם בזמן אז חייך היו קצרים, קצרים מאוד
אבל אם באהבה?
הרי אהבת ונאהבת כל כך הרבה
אהבת כמו שרבים לא הספיקו גם בחיים שלמים
אם באהבה?
הרי שחייך היו ארוכים, ארוכים מאוד
וכגודל האהבה
גודל החלל שנותר
וגם אני כמו רבים אהבתי אותך חבר
וגם שהרבה זמן עבר מאז שנפגשנו
האהבה לא עברה
ומחר כשהשמש תזרח ויתחיל היום הראשון בלעדיך
אני אדמיין את הפעם האחרונה שהבטת בה
את הפעם האחרונה שהעזת לקוות
ואני אגש
אתקרב
אניח יד על הכתף
אתיישב לידך
ואקווה איתך
ואפילו שאני יודע שכל התקוות שלך לא יתגשמו
אני עדיין אקווה איתך
כי תקוות לא נועדו רק להתגשם
הן גם נועדו להעניק חיים
והתקוות שלך העניקו חיים
לך
ועוד ימשיכו להעניק חיים
לאלו שכמוני
ניקרו בדרכך
היה שלום חבר אהוב
יובב קיני
Comments