לירון חדד

לשחר,

לפני שנתיים נכנסתי למחוז נגב לרכז את קן כלניות, לא הכרתי אותך באופן אישי, הכרתי אותך לפני בעיקר מהסיפורים של רוני בתור אח של רוני ובתור החבר הטוב של מיה שמצטרף למחוז. כשנכנסתי למחוז (פעם אשכול לא היה במחוז) בעצם אתה נכנסת באותו הזמן להיות רכז הארגון של המחוז. כל הזמן שלי במחוז קשור באופן ישיר אלייך. ומהר מאוד אתה הפכת להיות שחר ולא רק אח של רוני. 

חשוב לי להתחיל ולומר את הדברים כמו שהם. רוב הזמן אני ואתה לא הסתדרנו ורוב הזמן של הקשר שלנו אפשר לומר שרבנו. או יותר נכון לומר שאני רבתי איתך, ואתה לא רבת איתי בחזרה.

היינו הפכים גמורים. לא תקשרנו על באותו הלבל ולא דיברנו באותה שפה. לך תמיד היה חשוב לעשות דברים במסודר, בטבלאות, וכמו שצריך. ולי אפשר להגיד שלא. אני פזרנית ומפוזרת. ואתה השתגעת מזה. ואני השתגעתי מהדרישה שלך לעשות את הדברים מסודרים- לסדר את המב"ת,  לשלוח כל דבר שדיברנו עליו בצורה של קבצים מסודרים בהודעות מייל.

לא משנה כמה רבתי איתך, וכמה שהייתי מעצבנת אותך. תמיד היית סבלני לזה. הקשבת לי גם כשלא הסכמת איתי וגם כשהייתי חצופה. קראתי לי "פושטקית" ואכן הייתי כזאת. אני לא מבינה איך תמיד נשארת נחמד אליי ומנסה כל פעם מחדש לגשת. לא משנה כמה חומות שמתי לך, לא היית נרתע מהם. ידעת להגיד סליחה כשהיה צריך וידעת להקשיב, ידעת להתעקש על דברים וגם אני יודעת להתעקש על דברים וזה יצר תמיד מפגש סוער.  אבל העקשנות שלנו ביננו לא הייתה מתוך מקום של אגו, אני מבינה את זה היום, זה היה ממקום שלשנינו היה נורא אכפת מהמחוז, מהפעילות של הקן והפעילות בנגב ושזה היה הלב הפועם של שנינו. 

כשמיה יצאת לתקופת לידה ונכנסת לרכז את המחוז אז מאוד פחדתי. מאוד החזקתי ממיה ומאוד פחדתי מהתקשורת איתך. פחדתי שתתעקש איתי על דברים שאני לא מצליחה ולא רוצה. אבל צריך להגיד שמשהו בחודשים האחרונים שלנו ביחד הרגיש מאוד שלם. מרגישה שהצלחת להבין אותי בסוף ואני אותך, שמצאת את הדרך לגשת אליי ולדבר איתי וריככת משהו בי. הצלחנו להגיע למצב שאני מתייעצת איתך ומקשיבה לך ואפילו תלויה בעצה שלך ובמילה שלך שתתן לי ביטחון.

זה היה לי מוזר לקבל את זה שאתה דמות שעוזרת לי, ומקשיבה לי, וטובה לי, אחרי הרבה זמן שהייתי באנטי. כבר לא היו בינינו פיצוצים בחודשים האחרונים, דאגת לי, ליווית אותי, עזרת לי, קבעת איתי שיחות (שלא תמיד היה לי כוח אליהם). אבל כשהן קרו, היית כל כך קשוב וסידרת לי את המוח, והיית מדויק למה שהיה צריך ולמה שאני הייתי צריכה.

ביום ראשון האחרון נפגשנו לקפה אצלי בבית, וזה הרגיש מאוד שלם, ומאוד טוב. שפכתי בפנייך את כל מה שאני חושבת ומרגישה, והקשבת והקשבת. ונתת עצות ועזרת. אפילו לא שאלתי אותך מה שלומך, חשבתי על זה אחרי המפגש. שזה לא אופייני לי. אבל באותו המפגש פשוט היה לי כל כך הרבה מה לומר ואתה כל כך הקשבת. בסוף המפגש הסעת אותי בדרך חזרה מהמחוז והמשכתי לספר לך על החיים שלי. ואתה גם סיפרת לי קצת על החיים שלך. סיפרת לי על הבילויים שלך של מאיה ומיה, אמרת שאתם נורא אוהבים לאכול פיצה אצל אביקו ושזה הבילויים האהובים עלייך. סיפרת לי על אדר הקטן של מיה ועל החתונה של אח מיה שהיית בה והופתעתי לשמוע שהיית אבל אמרת לי שאת ומיה זה משפחה.

אחרי המפגש שלנו ביום ראשון חשבתי על זה שממש נחמד לי להיות איתך. אבל היה לי את הקול השני בראש שאומר "אבל אנחנו כל כך לא מסתדרים". היה לי קשה לקבל את זה שהקשר שלנו יכול להשתנות ושהוא משתנה. ושזה יכול להיות ממש טוב בעצם. מבחינתי זה ברור שדברים כבר הצליחו להשתנות אבל לא הספקתי להגיד לך את זה, לא הספקתי. ואני רוצה להתנצל שלפעמים הייתי ילדה חרא ולהתנצל על זה שלא אמרתי לך את כל מה שאני אומרת עכשיו וחשבתי גם בחייך. תודה שלא נרתעת ממני ותמיד היית שם בשבילי. אני מעריכה את זה מאוד.

בפסח רציתי לחלק שי לחג לכל הרכזים מטעם צוות המחוז, ואתה אמרת ש: "סבבה אבל צריך להבין איך לחלק את זה ולדאוג שכולם יקבלו ושזה לא יעלה אבק". וזה עצבן אותי שהגבת ככה כי זה היה יוזמה יפה ומה הקשר יעלה אבק. את השי לחג שלך ספציפית לא הספקתי להביא לך. והוא נמצא אצלי בסלון ומעלה אבק ומסתכל עליי ומגחך עליי שאתה צודק. ואני שונאת שאתה בסוף צודק. היו לי הזדמנויות להביא לך ואני שכחתי. אז הוא סתם עכשיו בסלון שלי וזה מעצבן נורא.

רציתי להתייעץ איתך על הקייצת, התקשרתי אלייך בשלישי אבל לא היית זמין בגלל שהתעסקת בימי פעילות בעוטף ובטילים שהיו. ואמרנו שנדבר מאוחר יותר בהמשך והנחתי לך כדי שתוכל להתעסק בדברים שיותר חשובים ודחופים לעכשיו וידעתי שעד הקייצת יש לנו זמן ונגיע לזה מחר או מחרתיים. והיית אמור להפגש בחמישי עם אורטל לדבר איתה על הפעילות של הקן. והיינו אמורים להפגש בשני לעבוד על תמחור לקייצת. 

ועכשיו הדברים נקטעו באמצע- לא מפסיקה להטריד אותי המחשבה כמה חי היית. אתה שיגעת אותי אבל היית חי, צחקת ממני והיית חי, היית אמור לחזור אליי והיית חי וכמה עכשיו אתה לא. זה לא נתפס ההבדל הכל כך חד הזה. אני צריכה את העזרה שלך. אני צריכה אותך. 

שחר אני מבטיחה שאסדר את המב"ת . ואני מבטיחה לך לא להוציא אשמסים מהשורה של הדמי חבר ואני אפתח שורה חדשה בשביל זה.

אני גם מבטיחה לך שאנחנו נשפץ את המחוז- אני אהפוך אותו לבית לכל מי שעושה פעילות בנגב ולפעילות של המחוז. מבטיחה לך שנמשיך לעשות את המחוז ואת התנועה בנגב שהיה הלב שלך. 

ואני מבטיחה שאני אנסה להיות פחות פושטקית.  הערכתי אותך ואהבתי אותך מאוד, ועודני אוהבת. 

לירון