ניצן זגן - ה-30

שחר יקר,

קצת יותר מחודש שאני מנסה להתעורר מהסיוט הזה.

הגוף מנסה לעכל את המצב החדש, הלא נתפס הזה, זה כואב לי בכל איבר ובכל נים שיש לי בגוף.

אני מנסה כל יום מחדש לעמוד על הרגליים, להמשיך לחיות, לתפקד, לבנות את החינוך הבלתי פורמלי בעמק הירדן, להיות אמא, לא לוותר על האנשים והקשרים, על קיבוץ ראשית... אבל הכל קשה, אני קצרה, עצבנית ולא נושמת באופן סדיר

אני מתעוררת באמצע הלילה ובבוקר כל יום עם הידיעה שאתה לא כאן וזה בלתי נסבל

אני לא מאמינה ולא רוצה להאמין שלא אראה אותך יותר.

בראש שלי אתה כ"כ חי

אתה אומר לי "ניצ ניצ מתי נפגש לקפה?", או "ניצי את באה מתישהו למיצ?" או מתקיל אותי בהודעה ביום שלישי... "אני בא מחר לרביד - רביעי, חמישי, שישי... את תהיי? נפגש?" 

אני נוסעת הרבה במרחבי הנגב בימים האלו,

בכל פינה אתה שם. אנחנו מטיילים יחד על שפת המכתש, עושים יחד מסע של צוות צוללת דולפין, נפגשים בנקודה שקבענו (כביכול) באמצע הדרך בין באר שבע למצפה: בעובדת – לשתות קפה ולראות שטפונות, פשוט כדי להפגש... ואנחנו יוצאים יחד למסעות שלנו ברחבי הנגב.

אני שומעת אותך אומר לי 'הנה שוב הגיע השבוע הזה שאני אורז תיק ויוצא מהבית ויודע שבימים הקרובים אני לא חוזר הביתה' ואנחנו יוצאים למסע שלנו-רודטריפ אוהלי זכור. לאשקלון, לשדרות, לבאר שבע למצפה רמון (גם לגזר... לראשון... או לרחובות) נסיעות ארוכות, ישובים מרוחקים. במסע שלנו אנחנו פוגשים את התנועה במלוא תפארתה, את התנועה האמיתית כמו שהיא עם המתחים הלא פתורים שלה, הפצעים החשופים שלה, הכל שלנו. שלנו לא פחות משל אף אחד אחר.

כל יישוב והאופי המיוחד שלו ודילמות החיים שלו. החברים שרק השתחררו או כאלו שהם כבר יותר מעשור במקום. שיודעים לעשות פעילות רק לבתי ספר או בעיקר למבוגרים. מדריכים שנותנים בראש וכאלו שמוכנים לשאול שאלות. 

ואנחנו שם... עם האנשים. פוגשים, מחבקים, שואלים, מדריכים. לומדים כ"כ הרבה על התנועה ועל עצמינו ועצמינו שאנחנו התנועה. בשבילי אלו היו תקופות של התאהבות בתנועה, ביצירות שיצרנו, בחברים ובנגב- בחבל ארץ המיוחד הזה.

כל זה תוך מפגש משמעותי ומרגש בתוך הצוות המרכז היפה שבנינו והרבה חברות מקיבוץ ראשית: שהיו שם לפנינו וגם שהעזנו להזמין להצטרף אלינו, כי ידענו שיש לנו משהו טוב להזמין אליו. משימה משמעותית מתוכה להכיר וגם ליצור את הקיבוץ ואת התנועה. 

המפגש איתך היה משמח, היה מקום להיות, לשאול, להתלבט, להחשף, ללמוד. לימדת אותי המון באופן שבו ניגשת לדברים, לאנשים ברגישות, בישירות, לא סחור סחור, נגעת בנקודות אמיתיות, שאלת שאלות טובות, תמיד במבט ישיר לא נבהל מהמבוכה, מהשתיקה מהרגע שאין תשובות. ואני לפעמים רק התבוננתי ולמדתי. 

בתוך השנים הללו, הקמנו כל אחד מאיתנו קבוצה חדשה. ולשתיהן קראנו "המתהווה" (אחרי ריבים רבים על השם היינו בוגרות יותר ושנינו את שלנו), עשינו שינויים, השתננו, קיבלנו החלטות והיה לנו זמן משמעותי יחד לדבר על הכל. על הכלכלה, על מעגל העיצוב, הקמת קיבוץ, על שיתוף בגיל הזה, קבוצה, רצונות, חלומות, אתגרים, עתיד.

עם הקמת הקיבוץ היינו צריכים לקבל החלטות אמיצות. מה יהיו הנקודות של קיבוץ ראשית, ומה הקבוצות שזזות /נשארות, מי נפרד ומי הולך יחד. מה יאפשר לנו לחדש את הרקמות החברתיות. וזה גם מתוח בנינו כי הכל אישי והכל טעון ומצפה זה מצפה ובאר שבע זה באר שבע ומה עשינו ומה יצרנו ומה בחרנו ובסוף אתה נשארת כאן. (במקום בו תשאר לעד...) ואני עזבתי למחוזות אחרים. 

ומהנקודה הזו בזמן אנחנו צריכים למצוא דרך חדשה משלנו למפגש- מעתה זה יהיה האתגר. 

אני חוזרת רגע לנקודה שבה חידשנו את החבורה של בסוד שיח, בה היינו שותפים בהמשך כמה שנים יחד, אתה וכמה חברים נוספים מחליטים לעזוב, אני מסתכלת על הוואצאפ שלנו ביום הזה ה- 30.9.20

8:55 בבוקר התכתבנו על הדרכות אונליין שבנינו לאוהלים, אתה מנצח על זה אני ממש רק עוזרת לארגן מידע על כמה מחאות חברתיות. 

11:09 אני כותבת לך שאני מצרפת לווטסאפ של בסוד שיח את החברים החדשים מהקיבוץ שמצטרפים ובעצם באלגנטיות מאיצה בך לקבל החלטה – אם אתה נשאר או עוזב. אתה מודיע לי שאתה עוזב וכותב לי "צריך שנמצא עוד דרכים להיות חברים"

12:22 אתה כותב לי כמה ציפיות שלך לקראת מפגש שנעשה מחר בזום עם איזו קבוצה מהקיבוץ

16:43 שולחת לך קובץ שכתבתי על 'מחאת המכנסונים'. אתה לא מגיב

אחרי שעה + אתה כותב לי שהרדמתם את אומה ומצרף תמונה של הקבר שלה אי שם במדבר.

למחרת בערב אנחנו כבר בזום עם אוסף של חברים מהקיבוץ שכל המשותף להם זה שהם עובדים בעבודה שכירה. אתה כותב לי תוך כדי הזום מחשבות שלא מתאים לך לומר בקול רם בפורום הזה. ואני מבינה (עכשיו) כמה זה השפיע עליי הדברים האלו. 

מרגישה שהייתה לנו משימה לעמוד באתגר הזה של יצירת קיבוץ אנושי, קיבוץ ראשית שיכול להיות גם במצפה רמון וגם ברביד ולרקום חיים משותפים על אמת. זה לא היה כזה קל וקשה לומר ש'הצלחנו'... אבל... עכשיו זה הכי הכי קשה מכל מה שהיה. 

עד לא מזמן חיפשתי וחיפשנו יחד מקום להפגש, ליצור מקום לקשר שלנו. עכשיו נשארתי רק אני, מחפשת מקום להתאבל עליך, להרגיש אותך ולכאוב את לכתך.