נעה דגן ושלום דנוף - הספד בלוויה

בגלגול אחר, היינו מדברים אתמול בבוקר, שנינו בהלם, ואומרים כמה זה חרא. ואח"כ הייתי כותבת לך שמחר בהלוויה תדאג להיות איתי. והיית כותב לי בטח ממי ושולח לב אדום. כמו בערך כל פעם שלפני יום קיבוץ, סמינר או איזה משהו כזה אני אומרת לך על החששות להגיע או איך בדיוק ארגיש. ותמיד אתה דואג לשים אותי איתך בקבוצה, או לעדכן אותי שאתה מאחר כי אתה ומאיה החלטתם לעצור לאכול עראיס. והיינו עומדים בקהל, והיינו המומים ונבוכים. וחושבים ביחד על החברים, ועל המשפחות. ואתה גם היית בוכה, כי ידעת לבכות. ואני הייתי חושבת אלוהים אלוהים אלוהים ואת אותה מחשבה אנושית שלא נעים להגיד. רק שזה לא יפגע אצלנו. ואתמול בבוקר זה פגע אצלנו. ועכשיו הכל נשבר. בשנים האחרונות ניסינו וחיינו חיים משותפים. לפני כ 8 שנים, אחרי הרבה הרבה מחשבות ולבטים החלטנו לתת לעצמנו עוד הזדמנות. זה היה בדיוק בשלב הזה בחיים, שעברנו מלהיות רק אנחנו, חלוצים, מהפכנים, מדריכים וחולמים, לעוד משהו, ששינה אותנו. תוך כדי שהקמנו את הקבוצה כרמל ושלום התחילו תהליך של להיות הורים והקבוצה וההורות הפכו להיות נושאים מאוד שלובים. קרובים ומתרחקים, משתלבים ומתנגשים. לא הרבה זמן אח"כ גם אתה ומאיה קיבלתם את ההחלטה הזאת. אני זוכרת את השיחות והשאלות שלפני, כמה שזה היה דבר מטלטל. וזו לא הייתה דרך קלה, החיים קורים בדרך ובודקים את החוסן שלנו שוב ושוב. כתבת לנו מכתב לפני הלידה של זוהר. כתבת שאתה פוחד שלא תהיה אבא טוב, שאולי לא תתחבר לזה, הבאת לנו קטע מיילוד אישה על הבדידות... אני זוכרת את הימים שחשבתם איך לקרוא לתינוקת הקטנטנה, היינו יחד בבית החולים והייתה התחלה קשה. אמרת לנו משהו כמו- אני רוצה לקרוא לה זוהר אבל זה שם יפה מדי. ואיך זה בדיוק יהיה. אחרי שזוהר הצטרפה אלינו לחיים, השאלות מאוד השתנו. ביומולדת שנה שלה, כתבת לנו שוב, אמרת שלא דמיינת כמה הלב יכול להתרחב, כמה אהבה אפשר ללמוד. והיית מסור לזה. מסור לנקודות שהלב יכול להתרחב. בחרת לשים את עצמך במקומות שבהם לוקחים אחריות על האנשים, על הנפשות. איפה שצריך רוך ועדינות ולטוות קשרים וביטחון במומחיות וברגישות. למרות שגם ידעת להיות מחוספס, שנון ועקשן עד כדי להוציא משפיות. תמיד רגע לפני בחירה גדולה של צעד קדימה בשיתוף ובחיבור בינינו היססת, שאלת שאלות קשות, לפעמים עצרת אותנו. ואז כשהחלטת שאתה הולך על זה, עשית את הדברים בעוצמות הכי גדולות. 9 אנחנו נוטים להמשיל את הקבוצה שלנו לגוף חי – גוף חברתי שצריך לדאוג לו להשקות אותו ולשמור עליו. ועכשיו נתלש מהגוף הזה עורק ראשי. אז אנחנו גוף חי, חזק, גדול ויפה. ואתה הצמחת אותו ונתת לו חיים במי שאתה ובכל הדברים שעשית ב20 שנים האחרונות. הכביש הארור והאכזר השאיר אותנו פצועים, כואבים, כועסים ושבורים בצד הדרך. אבל הגוף הזה הוא גם הכוח שלי והמעטפת החשובה שאנחנו יוצרים אחת לשנייה ברגעים קשים ונוראיים כאלה. וביומיים האחרונים זה גם היה הדבר הכי חשוב ומחזק לכולם. השארת חור עצום בלב שלנו ובלב של כל מי שפגש אותך, והכיר אותך. ואנחנו רק מתחילים להבין ולא מעכלים את המשמעות של זה. דימיינו יחד עתיד, חיים משותפים, משפחות וילדים שקשורים זה בזה. ובשנים האחרונות ייצרנו ביחד את העתיד הזה. גם כשהיה קשה לדמיין יחד, וגם כשהיה קשה לראות את מחר בבוקר. אז אני רוצה להגיד לך שאנחנו עדיין יוצרים את העתיד שלנו יחד. אנחנו אוהבים אותך ושמחים אתה חלק כל כך משמעותי מיצירת התנסות קבוצתית שהיא עבור כולנו עוגן עצום בחיים, בשאלות המשימתיות, בשאלות המגורים, בשאלות הכי אישיות על החיים. שבחרת להוביל, שהיית אמיתי, לפעמים עד כאב, לא מתפשר, שואף. יודע לחבר בין הבחירות האישיות והשאלות של כל אחת ואחד מאיתנו, לשאלות של תנועה, של מקום, של בניית חברה. והכל בסוג של דוגריות כזאת, בלי להתייפייף, ובלי לוותר על מה שחשוב לך. קשה לנו כל כך לדמיין את החיים בלעדייך. 

אוהבים אותך מאוד מאוד. 

נועה דגן ושלום דנוף - הקבוצה המתהווה