סיון שמואלביץ׳

חברים לעבודה.

מושג חמקמק שמגדיר מעט מאוד אנשים בחיי. אלה שזכיתי בחברותם ובאמונם לאט לאט ובהתמדה של ימי ראשון-חמישי מ9 עד 17. אותם אלה שנהניתי לקדם איתם פרויקטים, שאהבתי לפתור איתם בעיות, ששמחתי לקבוע איתם פ"ע ביומן. אלה שהרגיעו אותי ונתנו לי גב כשהייתי צריכה, ושעזרתי ותמכתי בהם בתורי. כאלה שגם ישבתי איתם לארוחות צהריים וגם לישיבות זום. כאלה שהיה סבבה לדבר איתם על עבודה בשבת או בערב כי יש בינינו הבנה והכלה שאין ברירה ושאם כבר לדבר על עבודה, אז איתם.

כאלה שמנעימים את הימים גם אם הם לא פשוטים. שהמשרד שלהם הוא המפלט שלך. שגורמים לחייך ולדעת שעם כל התסכולים על המין האנושי בתוך הטרפת של העבודה, יש כאלה שהם פשוט חברים. שאפשר לפרוק בפניהם ולהתייעץ איתם ולסמוך עליהם.

כאלה שאני שמחה שהעבודה הפגישה בינינו, כי אולי אחרת לא היינו נפגשים, ואיזה מדהים זה להכיר בנאדם שאת מעריכה ואוהבת.

ואיזו זכות זו לעבוד איתו, ויחד איתו לנסות לשנות את העולם.

שחרקה האהוב, איזה אובדן עצוב ומיותר.

הגענו באותו הזמן לתפקיד חדש במועצה, נובמבר 2020, הקורונה עדיין מתדפקת על דלתותינו. כל אחד ועולמו, אבל במשרדים צמודים, ואולי גם בגלל זה הייתה לנו ההבנה המשותפת של שני חדשים. 

זכיתי מהר מאוד לעבוד איתך יחד צמוד על פרויקט תכנון משתף שהיה צפוי (ועדיין, אני מקווה) לתרום רבות למצפה רמון - היישוב אליו עברת לפני המון שנים עם חבריך לתנועה ובו קבעת את ביתך ואת ייעודך - וגיליתי איזה אדם מדהים אתה. 

למדתי ממך על חינוך ועל דרור ישראל ועל ועדי בתים ושכונות ועל רתימת אנשים ועל מקצוענות וירידה לפרטים. והכי הכי למדתי ממך על שמחה ושלווה וחדוות חיים ועל איך לחיות את החיים שאתה מאמין בהם. חיים של ערכים.

האמנת במה שאתה עושה. נהנית ממה שאתה עושה. היית סקרן ללמוד ולפענח דברים חדשים – כמו ניתוח אקסל של מקצוענים, וכמו סוגיות בתכנון ערים חברתי (איזה קטע שממש לפני כמה ימים קפצת לי במחשבות, נזכרתי שהצעתי לך ללמוד תכנון עירוני לתואר שני ותהיתי האם לקחת את ההצעה שלי בחשבון). נהנית מעבודה עם אנשים - התייעצת איתי לפני שהחלטת לסיים את תפקידך במנסרה, כי היה לך מאוד חסר החיבור לשטח והרגשת שאתה לא מצליח להשפיע דרך מסך מחשב.

ועכשיו אתה לא פה וזה מאוד מאוד מאוד עצוב ולא פייר.

אמנם הפרק שלי במצפה היה תחום בזמן, וכך גם מערכת היחסים הקצרה שלנו, אבל כשאת מתאהבת באנשים, תמיד יש בך רצון כמוס שיום אחד תשובו לדבר, להפגש, לקבל עוד קצת מהתחושה הנעימה והנינוחה הזאת שאת לא מרגישה עם כל אחד.

אני מודה על זה שהכרתי אותך, על הזמן שבילינו יחד בחל"פ ובמנסרה וברכבת בשיחתנו האחרונה לפני כמה חודשים, על הפרגון, על החברות, על זה שבאת איתי למסעדה האתיופית, על זה שתמיד כיבדת אותי בסלט שחר המדהים שלך (שעד היום מתחשק לי עליו אחת לכמה זמן), על זה שביררת עבורי על גורל הכלב שמצאתי במהלך סיור שעשינו יחד ברחבי הישוב, על זה שהצעת לי מיטה בימים שנשארתי לישון במצפה בלי לתכנן, על זה שאמרת לי להפסיק להגיד תודה על כל דבר כי אנחנו עובדים כצוות וזה היה לי שיעור גדול, על זה שדחקת בי לעשות דברים טוב יותר, על כל הטוב שעשית בעולם.

הייתה לי הזכות. כמו כן, אתה מלך.

איזה באסה זה שחרקה, יא אללה. איזה באסה.

סיון שמואלוביץ