סלעית ענבר

רוצה לכתוב ולספר עליך דברים. אבל כל כך קשה האמין.

ההרגשה המוזרה הזאת שאולי אני הוזה. והמצאתי איזה סיפור בראש ואני חיה אותו כבר יותר מדי ימים. 

הלב שלי כבד מרוב בכי, הבטן מתהפכת מרוב רגשות וכל גופי עייף מלנסות לעמוד. 

לא ברור לי איך ממשיכים את החיים כשאנשים פשוט מתים. 

אני לא מוצאת את המילים.

מפחדת להוציא מפי את הסיפורים

כי אולי זה אמיתי שחר

יכול להיות שנהרגת בתאונת דרכים?

והאסון הזה באמת נפל על ראשנו ואי אפשר להחזיר את הזמן לאחור?

השבעה נגמרה וצריך לחזור לחיות בבתים

אבל איך חוזרים לסתם יום חול

שהלב מלא בשכול

כל גופי שברים שברים

איך אוספים את החיים

מי יחבר רסיסים רסיסים

קשה כל כך הכאב הזה

אני לא מוצאת מילים

כבר ימים שלמים.

סלעית ענבר