עלמה יגודה

את שחר הכרתי כשתכננתי סיור לחניכים שלי בחוות ההכשרה, גרעין אשל, במצפה רמון. 

תמיד ידעתי שלרוני יש אח גדול בתנועה שגר במצפה, וכשסיפרתי לה על הסמינר היא אמרה "דברי עם אח שלי הוא ישמח".

אז דיברתי עם שחר והוא באמת שמח, מהסתכלות בהתכתבות בינינו בוואטסאפ נזכרתי כמה מושקע הוא היה במשימה הזאת שביקשתי ממנו משום מקום. הוא הציף אותי בתכנים ורעיונות מסיורים קודמים, וכדרכו של מדריך גם שלח אותי למשימה להרכיב סיור אישי לחניכים שלי. כחלק מהסיור עצמו קיימנו שיחה עם שחר שפרש בפנינו את הציר של הקשר שלנו כתנועה למצפה רמון, או במילים אחרות סיפור חייו של שחר ב13(?) השנים האחרונות.

אני זוכרת כמה התלהבות היתה במפגש בין שחר לחניכים מראש העין, וכמה גאה שחר היה לספר שהוא מקבוצת לח"ם (באופן מופתי כולם ידעו שזו הקבוצה הראשונה בק"ן),

זוכרת כנות ופשטות, סיפור של הדברים כפי שהם, זוכרת שנפתחו לשיחה דילמות ששחר וחבריו עמדו בפניהם, ושחשבתי כמה אמיץ וחשוף זה לבחור להניח אותן ככה, לבחור שיהיו גם דילמות של תנועה.

שחר כמעט לא הכיר את החניכים שלי ובכל זאת בחר להיפגש איתם, ממש ככה, מפגש, שלתוכו נכנסים רגשות, מחשבות, חוויות חיים, ערכים, עמדות נפשיות.

ואני חושבת כמה זה קשה ולא מובן מאליו להיפגש, וכמה הרגשתי שבשביל שחר זה טבעי,

ואיך אני שמחה שאת היצירה הקטנה הזאת (או אולי גדולה?) של סיור במצפה רמון יצרתי יחד איתו.

עלמה יגודה