עמית כהן

שחר

לא היה לנו ציר זמן, לא התחלנו וסיימנו שום דבר, חוץ מלהיות חברים לפעמים מרחוק ולפעמים מקרוב.

הכרנו לראשונה אחרי המעבר של הגרעין למצפה רמון והיה ביננו חיבור כמעט מיידי. אין לי זיכרונות מיוחדים מהשנתיים בהן עדיין גרתי בבאר שבע ואתה במצפה. אבל מאז דבר מותך שקרע את ליבי אני משחזרת באינטנסיביות כל זיכרון אפשרי. אבל בעיקר בעיקר היינו חברים, שמחים להיפגש ותמיד היה על מה לדבר. ב12 שנים בהן אני גרה בצפון אנחנו חברים מרחוק, נפגשים בסמינר, יום קיבוץ, בתור לחדר אוכל ברביד, בפינת קפה במרכז, אולי איזה פורום משותף? לא חושבת שהיה לנו אחד רציף אבל כן, משכנו את החברות על פני הזמן והקורונה והאינסטגרם עזר לא מעט. היית אחד המגיבים שלי ואני שלך, על הילדים, על הטיולים, על האופניים, על הבדיחות שלי על מרום גליל, על משפטים דבילים של מנחי קבוצות ועוד. שיחות ארוכות רק בהתכתבויות. כשזוהר נולדה הרשתי לעצמי לומר לך מילים אישיות ואינטימיות ולקחת את זה ולא הדפת. כזה היית, כזה היה הקשר שלנו.

קינאתי והתלהבתי שפרסמת בגאווה את האתגרים שצלחת עם האופניים, קיוויתי גם אומץ כזה לעצמי.

ב1 במאי האחרון הגעתי עם הרבה חששות, של להיפגש עם כולם.ן ולהיות במינגלינג אינסופי, אך לא היה הרבה איפה להתחבא. מייד ראיתי אותך עם רוני וזוהר יושבים על המדרגות, לא ניגשתי מייד כי הייתי צריכה רגע לעצמי להשתחרר. היה לי ברור שאגש, כי איתך זה רק בגלל שאני רוצה.

וכך היה, חיבוק קטן, היי, היי, מה קורה? כמה מילים על זוהר שנתלשה מגן יער להמולת תל אביב, אמרתי שלום לרוני בחצי מבט וזהו.

בדברים שרוני נשאה באזכרה במלוא 30  למותך היא הזכירה את הרגע הזה, לא בהכרח שלי ושלך. היא הוסיפה את ההתרגשות של זוהר מהמנופים, בחוויה דומה כל כך לקאמי שהגיע גם הוא מהגן הגלילי שלו התרגש רוב הזמן מאותם מנופים שזוהר ראתה. כמה קרובים וכמה רחוקים החיים והרגעים הקטנים האלה שלא יחזרו שוב.

יומיים אח"כ באותו בוקר ארור כל מה שחשבתי עליו הוא למה לא אמרתי לך יותר? למה לא שוחחתי עם זוהר ורוני ולמה לא חיבקתי אותך עוד כמה שניות???

המחשבה הזו של מפגש אחרון היא תוספת כואבת לשנה האחרונה הקשה מנשוא שעברנו, לפרידות שנכפו עלינו.

שבועיים לפני ששחר נהרג נסעתי לפגישה באחד המושבים, בדרך שמעתי פודקאסט על פופ ואבל ובסיום הוזכר שיר שכתבה דליה רביקוביץ ובלי שום הכנה הושמע גם הביצוע לשיר של אפרת בן צור:

אָדָם יוֹצֵא בַּבֹּקֶר אוֹ בַּצָּהֳרַיִםאוֹ בָּעֶרֶבמִבֵּיתוֹ וְנֶעְלָם.מַה פֵּרוּשׁ נֶעְלָם?וַהֲרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ כָּאן נִמְצָא שָׁם.אֲבָל נֶעְלָם כִּפְשׁוּטוֹ נֶעְלָם.פֵּרוּשׁוֹ נוֹטֵשׁ, פֵּרוּשׁוֹ נָטוּשׁפֵּרוּשׁוֹ הָלַךְ לְכָל הָרוּחוֹת.וְזֶה הַהֶסְבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע:חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָםעַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת.

תחושה שמישהו הכניס לי בוקס לבטן, הלם וכאב אדיר שאז לא היה מכוון אליך, אלא אל ארז ומאז השיר כאילו שוב נכתב מחדש והפעם עליך, שחר היקר והאהוב והחכם והשמח והרציני, המדריך והמחנך.

אני אוהבת אותך מאוד ומצטערת שלא חיבקתי עוד קצת.

עמית כהן