עמר ברט - ה-30

שחר,

אנחנו לא בני אל מוות. לא בלתי מנוצחים. פעם, אי אז ב2010 כשהדרכנו יחד בסניף באר שבע דיברנו באיזו נסיעת ערב מאוחרת בקו 60 על זה שאנחנו מרגישים מוגנים כשאנחנו מסתובבים בלילה בשכונות הקשות בעיר בגלל שאנחנו לובשים חולצת תנועה ששומרת עלינו. ידענו שזה סתם בראש שלנו אבל בכל זאת הרגשנו את הקסם של החולצה. הקסם שבמשימה, שבשליחות, שבתנועה.

לפני כמה שבועות התנפצה לנו האשליה שאנחנו שולטים במה שיקרה איתנו. האילוזיה של הביטחון. שנקום בבוקר ונגיע למקום שאליו אנחנו נוסעים. לא שלא ידענו שזו אשליה, אבל היא לפחות עבדה לנו. איפשרה לנו לתפקד. עכשיו היא התפוצצה ואני לא יודע איך למצוא את משאבי הניכור וההדחקה כדי שאפשר יהיה לחיות כמו אז, לפני התאונה שלך. ואני גם לא רוצה.

במקום זה אני רוצה לספר לכל מי שבא לפה היום, על תשעה דברים שלמדתי ממך ושאני לוקח איתי:

1.    ש׳פאבה׳ זה חומוס אפונה צהובה.

2.    אין קץ לילדות. 2005, אנחנו בפילבוקס בגזרת גנים כדים ליד ג׳נין, רגע לפני ההתנתקות. משמרת של 24 שעות ואתה מכיר לי לראשונה את ההופעה החשמלית של פורטיסחרוף. עשית לי שמיעה מודרכת במשך כמה שעות ועד היום כשאני שומע את השירים מהגיטרה שמנסרת את הלילה אני חושב על הריח של הפילבוקס, על קולות המואזין ועל השיחה שלנו לתוך הלילה.

3.    שיתוף זה בדברים הקטנים. גללתי את ההתכתבויות שלנו בוואטסאפ לאורך השנים. המון הודעות על סידור רכב או על סידורי חדרים ומעברי דירות או על לקחת ירקות או אלכוהול אחד מהשני או על הסדר והניקיון של הבניין או על ספקים וחשבוניות של העגלה או על לו״זים. באחד מסגרי הקורונה, אחרי שכבר נכנסו החיסונים ומאיה, אתה וזוהר יכולתם לחזור להיפגש עם כולנו, הייתה התארגנות משותפת על קייטנה לילדים. אני עוד לא הייתי אבא אז ולא הייתה לי שום כוונה לבלות בוקר עם היצורים הקטנטנים אבל היה לחץ חברתי וכולם היו מותשים ושיתוף.. אז הסכמתי. אמרת לי אז, ״בוא נעשה יום ביחד, אתה תראה. יהיה אחלה.״ בטח איזה רתם או מיה שלחו אותך לגייס אותי. באתי בבוקר ושאלתי אותך איך שורדים יום שלם עם הילדים ואתה אמרת: ״זה קל. מתכננים איזה הפעלה או שתיים ואז מאבדים שליטה ומנסים לשרוד עד סוף היום. הכי חשוב – אל תיתן לילדים לחטוף לך את המשקפי שמש.״  

4.    אם לא רבים לא אוהבים. אצלך זו הייתה אומנות. תמיד לקחת את זה צעד אחד רחוק מידי לטעמי אבל תמיד גם ידעת איכשהו לחזור משם.

5.    הכרה היא אחד מהדברים הכי יקרים שיש לנו לתת אחד לשני וכשאנחנו לא עושים את זה אנחנו סתם צרי עין וקמצנים. אני מבטיח להיות נדיב יותר בהכרה למי שסביבי.

6.    ילדים קטנים יכולים לאכול ברוקולי. לפני כמה חודשים הגעתי עם סער בדיוק כשהכנת ארוחת ערב לזוהר. הבאת לה ברוקולי ואני אמרתי לך שאחפש לסער משהו אחר לאכול כי אין סיכוי שהוא ירצה. אמרת לי לנסות לתת לו בכל זאת כי לפעמים זה עובד. צדקת.

7.    לרעיונות יש כוח. הם נותנים לנו סיבה ומשמעות. הם מחברים בין אנשים מעבר לכל חברות. הם יכולים להיות היסודות שאיתם נבנה בתים ולנו היה רעיון כזה על הגשמה ומרד. על חיים ותנועה בנגב, במצפה רמון. וזה הבית שלנו.

8.    אבהות זו התמסרות. לפני שסער נולד ישבנו לדבר איזה ערב בחצר של הבניין עם נרגילה וביקשתי שתספר לי מהי האבהות בשבילך ושתיתן לי קצת טיפים של אלופים. השורה התחתונה שלך הייתה משהו שמלווה אותי מאז – אמרת לי שאצטרך להתמסר. לתת את כולי בנוכחות, בסבלנות ובחיבור. אין מה לעשות את זה בלי התמסרות מלאה, אמרת. כזה אבא היית וכזה אני מנסה להיות בעצמי.

9.    החינוך וההדרכה כדרך חיים. בכמה וכמה נקודות לאורך השנים בחרת מחדש לגשת אל המגע החינוכי הישיר גם כשכבר הרגשת רחוק, גם כשזה לא היה מובן מאיליו. זה שיעור לחיים.

למצפה רמון מוביל עורק תחבורה אחד ויחיד, דק ומפותל. הוא החיבור שלה לעיר, לשאר הארץ, למדינת ישראל. מאז שנחתנו כאן ניהלנו מאבק עם הכביש. התאמצנו על תנועת מפגשים ארצית, על שיתוף עם אנשים במקומות אחרים, על מעגלי פעילות וסמינרים וקיבוץ ללא מקום. על קווי אספקה דיאלוגים. על הדרכה. קראנו תיגר על המרחק. האמנו שאפשר לחיות משני צידיו, תנועה ומקום. חיינו עליו. עשינו המון כדי לפתח תרבות של נהיגה אחראית ושמירה על החיים. פעלנו ציבורית וחינוכית כנגד האפליה בבריאות, ביוקר המחייה, בחינוך, בפערים, בקיום המשותף ואמרנו לעצמנו שנעשה כאן, במקום הזה, מרכז לתנועת דרור-ישראל. אבל הכביש הביס אותנו. לקח לנו את היקר מכול. האכזריות שלו לא מצמצה מול כוסף החיים שלנו. עכשיו, כשאתה קבור באדמת הנגב, עלינו, החיים, נגזר לעבור יום יום במקום שבו נקטפת בחוסר היגיון. לחיות את החיים עם היעדרך הכואב ועם כל מה שנפצע. ואת החיים האלה נצטרך לחיות מעכשיו בלעדיך, מהלכים על אדמת המדבר הרחוקה והביתית שבה קברנו אותך, מחפשים צל, מחפשים נחמה.