עמר ברט - אזכרה במלאת שנה

״הכנות לקראת מותך״ אלי אליהו:

לֹא אָמַרְתָּ לִי שֶׁאַתָּה עוֹזֵב

שֶׁאַתָּה מַפְסִיק לֶאֱחֹז

בָּאוֹפַנִּים.

וְרַק כַּעֲבֹר כַּמָּה רְגָעִים אָמַרְתָּ:

"אַתָּה רוֹאֶה, אַתָּה יָכוֹל

לְבַד. אַתָּה לֹא צָרִיךְ

אוֹתִי".

כְּשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי לְאָחוֹר

נָפַלְתִּי.

בכל פעם שאנחנו מצפים אחד מהשני, אנחנו מתכוננים לקראת מותנו. אם נעצור לחשוב על המשמעויות של כל הרגעים האלה, בינינו האנשים החיים, ניפול.

במה אתה הכנת אותנו למותך?

במה הכנת את הבת שלך? ואת חניכך? ואת כל מי שאוהב אותך?

בדברים אינספור. אני חושב על זה הרבה, על הרגעים האלה בשבילי. רגעים שיש בהם חברות ויש בהם תנועה והם גם היו הכנה לגרוע מכל, דווקא כי הם היו באמת.

חשבתי על המחאה החברתית שאתה ואני הובלנו עם מגפונים 1,000 מפגינים במצפה רמון. כשקראנו לצדק חברתי, פעם אתה ואז הקהל חזר אחריך ופעם אני. כל פעם שהעברת לי את הקריאה הכנת אותי.

חשבתי על הפעם ההיא אחר הצהריים בבניין כשבאת עם זוהר ויותם לבלות איתי ועם סער. ואז קיבלת איזה שיחת טלפון והשארת אותי עם שלושת הילדים. לא ידעתי מה אמורים לעשות איתם, בקושי עם האחד שלי ידעתי מה לעשות. אז עשיתי להם איזה הצגה דבילית על אריות, משכתי זמן עד שחזרת. איך שהייתי לחוץ שם. תן לי עוד אלף אנשי מקצוע ופוליטיקאים במשרד התחבורה לעבוד מולם רק אל תשאיר אותי לבד עם ילדים קטנים. טוב, בסוף סידרת לי גם וגם.

חשבתי על התהליכים האורגניים של שכבת ר״פ ואחר כך של קיבוץ ראשית. על נושאי מהו״ת ומרכזים חיים של מצפה. ביקשת את דעתי על פעולות שכתבת ועל רעיונות שהיו לך. ואז לא הסכמת איתה. אבל אולי זה גם היה חלק מההכנות שעשינו, כמו שעושים כל האנשים שאוהבים. מתכוננים להיפרד, בעצם זה שמעיזים לחיות ולסמוך. התנגשנו ובנינו אמון במקביל. התכוננו.

לפני שנה עמדנו כאן יחד וחיפשנו מילים כדי לנחם את עצמנו, למצוא כוחות, למצוא הסברים. בשנה הזו העולם שהיית חלק ממנו התעוות ללא הפסקה. בשבילי הפרידה ממך היא הרגע שסימן איזה מפולת שנמשכת ונמשכת.

כשקרתה התאונה האיומה ראיתי רק סופים לנגד העיניים. את הסוף של התנועה במצפה רמון ואת הסוף של קיבוץ ראשית ושל התנועה בכלל ושל החיים בנגב. הגר גם הלכה קצת אחריך באותה פתאומיות. הרקמה האנושית שמרכיבה את חיי השיתוף שלנו לא יכלה מבחינתי להתקיים עם סופים כאלה שמילאו את הכול. או שאולי רוקנו את הכול או שאבו. אבל למדתי לראות שזה לא סוף שחר. אתה פה באדמת הנגב שדימם השנה בשם ערכים ציוניים שהאמנת בהם וגם הם מדממים בשנה הזו. ואנחנו גם פה. לפני שנה לא ידעתי אם אמשיך לחיות במצפה והיום אני יודע ששנה הבאה סער פותח פה בגן. נכון, איבדנו את שדרות בדרך וגם על זה אני לא יודע מה אתה יודע אבל מצפה היא עוגן בשבילנו ובשביל עוד חברים פה וההתנסות מתחזקת. לא להאמין, אה? אבל כן, היא מתחזקת אנושית, בבחירות של אנשים לעשות חיים איפה שאתה קבור. איפה שאתה נטוע.

אנחנו מתגעגעים ואנחנו מתכוננים ואנחנו מנסים. מנסים לחיות את החיים שאתה חלק מהם באופן בלתי סופי.