ערן כהן

צילום דקה בחיי שחר

שחר תמיד אהב ילדים.

כשהיינו מטיילים / מצטלמים והיה פעוט בסביבה, אם לא היה עלי, היה מוחזק בידי שחר, עוד מילדותו.

בחיי אדם ישנן דקות רבות ושונות. גם בחיי שחר אהובי, שנגדעו בטרם עת.

תמיד היה עסוק והיה מורכב לתאם מפגש. אפילו בשירותו הצבאי תמיד עסוק.

באחת השבתות בין המשימות קבענו לבקרו במחנה הצנחנים בית-ליד.

נסענו עם גברת שהכרתי, איתנו ילדתה בת השנתיים. נכנסנו והוא לקראתנו.

ראה את הילדה, לחייו ועיניו התרחבו לחיוך גדול.

הילדה קלטה את מגרש המסדרים, דפקה ספרינט של ריצה עד סופו.

שחר הביט מוקסם בתלתלים הבלונדינים מקפצים, לא ניתן היה לשוחח עימו.

כשהגיעה לסוף המגרש, הסתובבה, תפסה כיוון ורצה חזרה.

כשהתקרבה תפס אותה שחר והרימה גבוה, שניהם צחקו צחוק גדול.

רק אז ניתן לנו לשוחח איתו.

כל מי שמחפש את האושר בעולם, לא חייב להרחיק לכת.

די אם יביט בתמונה למטה, ייווכח מהו אושר,

כששחר מחזיק בידיו את הזוהר הפרטי שלו.

"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש."

ערן, אבו-שחר