פרידה של גרעין המשך ממצפה רמון

15/11/18

ז' בכסלו התשע"ט

עמרי, מיכל, אמיתי, שלי.

הפרידה מיכם לקחה אותי אחורה למחשבות על התהליך של השנים האחרונות, רציתי להביא כאן מילים מתוך מכתב שכתבו מיה ועמר בתוך ההתלבטות והצומת שעמדה בפניכם כקבוצה אז ב2013. מילים אלו יכולות אולי לעזור לנו בהתבוננות בנקודה הזו, לחזור לסיבות ולמוטיבציות שגרמו לנו לקבל החלטות בעבר ולפעול במשך כל התקופה ואולי ללמד אותנו על ההשתנות וההתפתחות שעברנו.

ההתנסות של התנועה במצפה רמון שנכנסה עתה לשנה ה-13, עם ההזמנה שהנחנו לחברינו בקיבוץ להכריע לראשונה כקיבוץ על אחריותו על מצפה רמון, עברה תקופות ושינויים רבים. אני מאמין שגם פרידות הן חלק מתהליך של התבגרות, וזוהי נקודה משמעותית שעוברת גם עליכם אלו שעוזבים וגם עלינו שנשארים.

"[...] יותר מכל אלה האופק הזה מתבטא לדעתנו בבחירה הלא מובנת מאליה של החבורה שחיה כאן (חלקנו חיים במקום הזה כבר 6 וחצי שנים) לקשור עצמה בחלום על דברים שעוד אינם ושאולי, במאמץ כביר, יוכלו לקום. חלום שאנו קוראים לו 'העיר השיתופית' והוא ניתפש בצורות שונות בין החברים אך הוא מהווה יותר מכל פריזמה דרכה אנו עומלים על פיתוח ההתנסות ושמים את השנים היפות של חיינו על הכף ביכולת ליצור, לפעול, לחנך, להתגבר, לחלום ולברוא תנועה. החלום הזה והברית סביבו הוא הביטוי הגדול ביותר למה שלדעתנו הצלחנו ליצור כאן במהלך השנים האחרונות.

[...]

ההצעה אליכם לבוא ולהיות חלק מהמפעל הזה של הקמת העיר השיתופית הינה הצעה המורכבת מכמה אספקטים. האספקט הראשון הוא ההזדמנות שמונחת לנו כמרחב באפשרות להתקבץ ליצור ולהתנסות ברמות שיתוף מגוונות ומפותחות מבעבר, וזאת סביב יעוד משימתי משמעותי וקושר.  זהו אספקט שבו אתם צריכים לדון כחלק מהשאלות שלכם על חיי הקבוצה של גרעין המשך ועל הפוטנציאלים, הרצונות והקשיים שיש בחיי השיתוף וזו הזמנה לבחור בסביבה המוצעת כחלק מהניסיון לענות על שאלות חשובות אלה.

[...] האמת היא שזה לא מסתדר עם המציאות הקיימת, לא עם המשימות שהחברים אצלכם לוקחים על עצמם (כיום) ואנו מאמינים שזה גם פוגש מערכות יחסים במקומות שונים ומסובכים. אך האמת הגדולה יותר היא שזה לא יפגוש אף קבוצה בשכבה או בגילאים שלנו במצב שבו מבלי לשנות את מציאות ההיקשרויות והמשימות יתאפשר כזה דבר - לא ניתן לשנות משהו במציאות מבלי לשנות את המציאות. ובכל זאת, קיימת בינינו שותפות ארוכת שנים ומלאת התנסויות על הקמת התנועה בנגב, שותפות על חלום, יצירה ו'ברית עם העם' דווקא במקומות הקשים, השכוחים והרחוקים. ואתם השותפים הטבעיים הראשונים שצריכים לעמוד מול השאלה הזו, ולעמוד בה הן מבחינה האורגנית שלכם כקבוצה והן מהבחינה של השותפות וההכרעה של השכבה והתנועה על ההתנסות במצפה רמון בכוונה לאפשר את המשך צמיחתה."

נוסף על מילים אלו, באירוע העזיבה של גרעין המשך את באר שבע והמעבר למצפה רמון, בחר צור לצטט מילים שגם אותי עדיין מעוררות למחשבה והתרגשות, מתוך יומנה של ההתנסות השיתופית במצפה רביבים.

"שתלנו כאן עץ. בלעדיו לא יהיה כאן צל לילדינו, לילדה של רותי, לילדו של דב. מאחורינו קבוצה של חברים ששלחה אותנו לכאן להיות ראשונים. קבוצתנו, כמה מניני אנשים, לא טובים מאחרים ולא גרועים מאחרים. יהיו ביניהם שיעזבו את הערבה מהר, ויהיו שיבואו מלגלגים ויישארו במקום עם לגלוגם, ויהיו שמתוך עייפות ומרירות יזכו לצחוקו של ילד בגן... את היש לא קשה למנות לפניכם: אדמה כמלוא העין סביב, קידוח מפיק מים מלוחים מידי, אמצעים כספיים דלים, כמה רובים נושנים שסיפקו לנו השלטונות הבריטיים.

הייתם רוצים לשמוע דין וחשבון, לשמוע על הישגים, התרגלתם שכך וכך חודשי עבודה מסתכמים בכך וכך פרות, כך וכך תרנגולות, כך וכך טונות של ירק. אין לנו מה להציג לפניכם. הישגים? גבולות אדמה שנחרשו, ובדואים שמציצים בטרקטור, בניין שנבנה, וחומה, ושוב בדואים ששותים קפה באוהלנו... יהודי שחדר באמצעותנו לארץ, עולה לא חוקי ראשון שהגיע מדרום, ולא יכול להבין את שמחתנו לקראתו. ניסיון של קיץ פחות חם מכפי שסיפרו לנו, לילות צינה, סופות חול, שטפון בואדי, גשם שלא היה... מכאן ואילך, כל דבר שאוכל לומר לכם מתחיל במילים: אנו מנסים. מי שיתפוס משקלן של מילים אלה ילמד לראות צמחים נובטים בקרקע הזו, שאחרים גזרו עליה: מדבר. זרענו שטח גדול ואנו מנסים. מנסים הכל. מה טיב הקרקע, מה טיב המים, איזהו העץ הנקלט ומה נחוץ לו לגידולו. ואנו מנסים גם את הכוחות שלנו אל מול פרספקטיבה של שנים ששום עץ לא יצל את צעדינו.

אבל אין אנו קוברים כאן את נעורינו. אין אנו מקריבים את יכולתנו לצחוק על מזבח של ניסיון נוסף. אל תאמינו בכך. טובים הם ערבינו, טוב הצחוק באוהלינו לאחר יום של חריש, מלא כבאר שופעת. ספרו לאלו שירצו לדעת כי אנו יודעים טעמה של בדידות. בדידות גאה היא זאת. ספרו שאנחנו מתוחים לכל מכונית קרבה ושמחים לקבל כל אורח. אנו בעלי נחלה רחבת ידיים. ספרו שאנו מצפים לכל בא ושדותנו מצפים לגשם.  "

ובמילותי שלי, ארצה לאחל לנו-

שנקבל החלטות על חיינו בסובייקטיביות מלאה וללא תחושת קורבן, כאלו שנוכל להסתכל אחורה ולהגיד שהחלומות שלנו הם אלו שהובילו אותנו ולא הפחדים.

שנקבל החלטות שלא מסתדרות עם המציאות הקיימת, אז חשבנו שאנחנו מבוגרים מאוד בשביל לזוז, ועכשיו אנחנו שוב מזמנים תזוזות, כנראה שלא הגיל הוא זה שקובע.

שהשותפות בינינו תמשיך לצמוח גם בשינוי של הקרקע והפרקסיס ושהקיבוץ יהיה לנו קרקע פורייה למציאות חדשה עם שותפויות של אמת שמסוגלות להזיז הרים וגבעות.

שלא נתגאה בבדידותנו אלא שנמרוד בה השכם והערב, בקבוצות, במשימות, בכלכלה, בגידול הילדים ובאתגרי ההתבגרות. שתצליחו למצוא קרקע חדשה וטובה למרד בבדידות, לשיתוף מנחם, ודורש, להשתנות וליצירת החיים אותם אתם רוצים לחיות.

ושיחד עם הרצון החשוב לקצור הישגים, לחולל מציאות ולבסס יסודות - שנאמין ביכולתנו להמשיך לנסות, אתם הנפרדים, ואנחנו הנשארים.