צור וילמן - עלייה לקבר

היה לי שבוע קשה, אולי הכי קשה שידעתי. מישהי אמרה עלי, לא בפניי, שאני נראה זקן ב-10 שנים. לא כל כך הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לכתוב. 

השבעה הזו הייתה שונה מהשבעה של אבא שלי, 12 שנים אחורה, שגם בה שחר ליווה אותי מאד. שם אנשים שלא הכרתי באו לספר לי על אבא שלי בשבילם ובחייהם. ואילו עכשיו, אנשים באו אלי שאספר להם, ושאלו באופן הכי מפורש, "מי היה שחר בשבילי". 

לא שלא ידעו, המונים הגיעו, זה רק המחיש כמה עמוק הוא היה נטוע בליבם של כל כך הרבה אנשים. אבל "מי היה שחר בשבילי", פעם אחר פעם, הפכה להיות שאלה שפשוט לא הצלחתי להתמודד איתה. "היה" בלשון עבר.

משוררת שאני מאד אוהב, כתבה לחברה הכי טובה שלה שנפטרה לפני כמה שנים, את מה שאני מרגיש עכשיו:

"אַתְּ צְרִיכָה לְהָבִיןאֲנִי נִשְׁאֶרֶת עִם כָּל הָאַהֲבָה בַּיָּדהִיא מַקְפִּיאָה לִי אֶת הַדָּם הִיא דּוֹקֶרֶת בָּאֶצְבַּע בּוֹדֶקֶתאֵיפֹה הַגּוּף מַתְחִיל אֵיפֹה הַגּוּף נִגְמָר וְאֵיפֹה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּיןשְׁנֵי אֲנָשִׁים כְּשֶׁאֶחָד שׁוֹכֵב בָּאֲדָמָה וְהַשֵּׁנִי עוֹמֵד מֵעָלָיו רוֹצֶה לְהִתְקָרֵבוְלֹא יָכוֹל"

שחר,

מיום ליום מהכבידה עלי הידיעה שהשבוע הזה הולך להסתיים כאן. שפה אתה נשאר ואנחנו, ואני, נצטרך להסתובב, לעזוב את בית הקברות, ולהבין איך להמשיך. ככל שמתבגרים צוברים קילומטראז' של אבל. לומדים להתרומם מתהומות, מתנסים בלהיות שם עבור אחרים ולמשוך אותם מהתהומות שלהם. אבל מהתהום של מותך הפתאומי אני עוד לא יודע איך לצאת. אני אצטרך עזרה, ואני גם מאמין שנעזור אחד לשנייה ונמצא את הדרך. יש פה הרבה אהבה וזה דבר מרפא. אבל זה מפחיד ומבעית וזו תהיה חתיכת דרך ללכת ביחד.

נוח בשלום, אני אוהב אותך מאד.

צור