צור וילמן - אזכרה במלאת שנה

שחר

בשבועיים האחרונים אני חושב עליך יותר ויותר. איך מסכמים שנה של לחיות עם הבלי הזה. של להישאר עם כל האהבה ביד כמו שאמרתי לך שבוע אחרי מותך.

קראתי דברים שכתבת, ושוב קראתי, היו לי כל מיני מחשבות.

המחשבה הראשונה היא, כמה אנחנו דומים. או יותר נכון, איזו דרך משותפת עשינו ביחד, ובמיוחד אחרי שעברנו למצפה, שהפכה אותנו לדומים שאנחנו. כל הדרך הזו של באר שבע, והנגב, ושאלות של הדרכה ושיוויון ערך האדם, במציאות של הזנחה, הפקרה ומלחמה, ומנגד של חיים, ואהבה, ויופי. התבגרנו דרך אותם האירועים, קראנו את אותם הקטעים ושמענו את אותם השירים. כשאני רואה את השיר החרוט על המצבה, הוא מתחבר לי ישר לשיחות ולהדרכות שבנינו סביב שירים ומילים של דויד פרץ ושל אחרים. מילים שכמו נכתבו עבורנו, ואיתם גם מילים שאנחנו כתבנו, על מה שעשינו וניסינו פה, ביחד ולחוד. אולי בעצם המצאנו לעצמנו שפה ומילים, איזה דיאלקט, שאפשר להבין ולהזדהות איתו מיד, מתוך המילים או ביניהן או אפילו בלי מילים. עוד אנשים הבינו את השפה הזו כמובן, אבל אתה ואני דיברנו הרבה אחד עם השני סה"כ. אני קורא דברים שכתבת וחושב שזה מדבר אותי הכי טוב בעולם, שהייתי משתמש באותן המילים בדיוק, או שאולי פשוט כתבת לי או אלי. בעצם מי שאני, אז זה איתך. ועכשיו זה כבר שנה בלי, ואיזו שנה..

ואז עולה לי מחשבה שנייה, מה היית חושב או אומר היום על מה שאנחנו בתוכו. על המוות של הגר, על ה-7 באוקטובר, על המלחמה והחטופים ותושבי הנגב המערבי וחברי התנועה בתוכם. איפה היית מתמקם ופועל, במה היית בוחר וגם לאן היית קורא לנו לבוא אחריך. מצאתי קטע נדיר שכתבת לסדר פסח שעשינו חברים בשכבת ר"פ לפני 12 שנים. זה אחרי עוד סבב, כשעוד לא היינו רגילים לשגרה של חיים והדרכה תחת אש, אבל כבר הבנו שככה הולכת להראות השגרה של החיים בנגב המערבי ובכלל. כתבת על המבוכה של צוותי החינוך, על המחיר בנפש של בני הנוער והילדים. כתבת על התפקיד החינוכי שאולי יכול להיות לנו ביחס לזה. מה היית אומר עכשיו? אני בעצמי עוד לא יודע ובכל מקרה זה יותר קשה להגיד כשאתה לא כאן לדבר על זה איתי. אז האם עכשיו כשאתה מת הדיאלקט שלנו חדל להתקיים בעצם? אין כזה דבר שפה של איש אחד..

דבר שלישי, שצף ועולה, ואני מרגיש שהוא ראוי לציון מיוחד, דווקא כי הוא אולי מובן מאליו. כמה היה חשוב לך שיהיה טוב. טוב לך. טוב לאנשים סביבך. טוב גם לי. כמה הבנת שזה דורש מאמץ, שאולי זה מהמאמצים הגדולים, ושזה מאד חמקמק בתור אנשים בני כמעט 40 ולא בני 25. וצריך לזכור לך את זה וגם להודות לך. הלוואי שזה יהיה קוד יותר מכונן בחיים שלנו. לנסות לא להתפשר על הטוב הזה, יחד עם להיות נכונים לחיים של פשרות וויתורים. אבל לא להפסיק לחלום ולשאוף ולהאמין שזה בידיים שלנו, להבין איך לגרום לזה לקרות, כי זה לא פשוט הולך להסתדר מעצמו. אז תודה על זה.

ומעבר להכל, זיכרונות, ממגוון גילאים ותקופות בחיים, שכולם דרשו החלטות אמיצות. שני טיולים שעשינו ביחד אתה שלום ואני, ברגל ובאופניים. החלטה לעבור לגור ביחד באותו החדר דווקא כי בא לנו אחרי שהשותפים שלנו עזבו לא להיות כל אחד לבד. בירה על הגג שבה הצעתי להחליף אותך בניהול העגלה כדי שתוכל לעשות שינוי, להיות מורה, שהסתדר גם עם שינוי שביקשתי עבור עצמי. לארגן תופסת בין זוהר ועמיחי באירוע ה-1 במאי שנה שעברה, שהייתה לפעם האחרונה שנפגשנו. סמינר מעורר בבית ספר במועצה אזורית "מרחבים" ליד אופקים, כמה ימים אחרי אותה הפסקת אש עליה דיברתי קודם. לשים את מערך ההדרכה בצד ולבקש מהילדים לספר איך הם מרגישים. להכשיר את מפקדי פלוגת המפקדה של בה"ד 1 להדריך את חייליהם בתערוכת מרד של תקוה. להיות איתי בבאר שבע ב-2 בלילה כשאחותי התקשרה להגיד לי שאבא שלי מת מדום לב. להסיע אותי לבית הורי כשאני בוכה כל הדרך, לעלות איתי לבית, ולהיות זה שניגש בשקט לנקות עם מגבונים את הסימנים שנותרו על רצפת בסלון. רשימה חלקית למדי שעולה לי, דווקא בלי סדר כרונולוגי. לא כרצף אירועים, אלא כניצוצות של טוב שנוצר במפגש בינינו, זיקוק של מה שהצלחת לחולל וליצור במפגש שלך איתי, זיקוק לאופן שבו ידעת וניסית והצלחת ליצור בכל מקום שבו היית ונגעת.

אני מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו שיהיה לה חבר או חברה כאלו. ואולי יותר מאחד כזה. מאחל לנו לכולנו להמשיך ולנסות לשאוף לטוב ולהאמין שזה בידינו, גם כשזה מרגיש לא, גם כשזה מרגיש רחוק וחסר סיכוי.

אוהב אותך מאד. תודה שהיית.

צור