רפי סטינגר

נִסְעָר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז

נִיצוֹצוֹת -

אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב

כִּי הִנֵּה בְּשׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת -

קָצָר פֹּה כָּל כָּךְ הָאָבִיב.

הגעתם קומונרים צעירים למחוז מרכז במחדשים לתוך צוות של בוגרי צבא. 

לא אשכח את כמות האהבה, רוח תנועת הנוער וחוסר הפשרות שלימדו גם אותנו, ה״מבוגרים״ כך כך הרבה. 

גם אחרי הצבא במחוז - תמיד רוצה ללמוד ו״מציק״ לי עם עוד טיפול בנער שנוצל בעבודה ושאני חייב לעזור לך ולעבור על החומרים.. בלי פשרות.. הכל בשביל להיאבק יותר טוב על הצדק שמגיע לחניכים. ולכל נערה ונער.

ואחר כך במעורר ובעוד ועוד מקומות. זוכר את הקונפליקטים והוויכוחים על דברים שעכשיו נראים כל-כל מטופשים.. עד שהגעת ואמרת לי ״רפי, עלי. אני אדבר עם כולם - יהיה בסדר.״ וכך ברוך, רתמת את כולם לעוד סיבוב של עשיית הטוב.

בלי לחפש תהילה, בלי לחפש מילים טובות אבל תמיד לזכור לתת אחת ואפילו יותר. 

כך אזכור אותך. עיניים טובות, לב רחב, צניעות ומילים טובות על כולם לרוב. 

צדק צדק רדפת אחי..

ואוי!!! כמה חוסר צדק יש במותך. אלוהים כמה חוסר צדק שמנסר את הלב ואת השמיים.

חיבוק גדול למאיה זוהר רוני טל להורים ולכל החברים והמשפחה

את יום חמישי סיימתי מפורק. 

בהלוויה במצפה רמון התיישבתי או קרסתי על הארץ וזעקתי אל המדבר (שמצידו לא ענה לי) ״כמה עוד אפשר״. קודם ארז, ועכשיו שחר. 

אני מקלל בקללות שהרשת לא סובלת ושישארו ביני לבין אלוהים. 

בפינצטה הוא בוחר אותם. בפינצטה.. אלוהים ישמור. 

חשבתי שכבר כתבתי כל מה שיש לי לומר אבל רוני היקרה ביקשה ״תכתוב עליו עוד״, אז אני, מי אני בכלל אל מול הבקשה שלה?!

שחר היה חלק מצוות אגדי במעורר. צוות שעסק בריכוז הפעילות בבתי הספר. אבל מעבר לגיוס פעילות, ליווי מדריכים, העמסת תערוכות ולהיות צוות מעולה - שחר היה שותף מיוחד לעיצוב התפיסה החינוכית, הד-נ-א החינוכי של מרכז הדרכה המעורר. זאת מעבר להובלתו כמדריך במסע לארץ הבחירה. 

כשכנסתי לרכז את המעורר (תסלחו לי אם התאריכים לא מסתדרים לי עכשיו) אני חושב שבדיוק כל החברים והחברות בצוות היו בצומת. שחר בחר לעזוב ולהמשיך את משימתו במצפה. ובעוד דברים. נדמה לי שאפילו הייתה לי שיחה אישית איתו בנושא, אבל אולי אני טועה. בכ״מ ידעתי שהמעורר מפסיד אדם משכמו ומעלה, אבל התנועה תרוויח אותו במקומות אחרים. צדקתי.

ב2015 - כשהוא כבר בתפקיד אחר, החלטנו משהו שהיום נראה כל כך יום-יומי: להביא את תערוכת מרד של תקווה לצה״ל. המובן מאליו בעבור כולנו היה שאנחנו מכשירים את המפקדים להדריך את התערוכה. תוכן כל כך ליבתי, כל כך חשוב - צריך שהם יובילו. זה עליהם. אבל איך? יש כל כך הרבה ידע, ועוד ועוד אתגרים.. 

ריבים במרתף, על דברים חשובים, וגם על כסף.. אבל בקצה הדרך - שחר וצור רתמו את עצמם לעניין, גייסו פעילות בבה״ד 1, ועמלו יותר מכל לכתוב עם המפקדים את ההדרכה שלהם. עוד ישיבה, עוד תדריך ועוד ועוד.. ובסוף - התמונה המצורפת היא הדבר הכי מדויק שאקח משחר במעורר. זו לא תמונה של הדרכה - אבל זו פשוט תמונה של מדריך! 

עוד קצת דיוקים עם קצינת החינוך לפני הסבב הבא. מדריך ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו. ללא התנשאות, בגובה העיניים - פשוט שמש בקודש. לא לוקח את התהילה אבל דואג שהכל יקרה על הצד הטוב ביותר. וכמובן שנגררתי למצפה בערב יום השואה כדי להיות שם מוקדם בבוקר ועל הדרך גם הגשמתי חלום להסתובב על רחבת המסדרים של בה״ד 1.

ויש כמובן גם את ההתעקשות בזמן הקורונה שפעילות רבין ואוהלי ״זכור״ תקרה ״ראס בן אמו״. עוד מערך למורים, עוד הכשרה בזום והופ - עוד מחסום נפרץ.

שחר היה גם חבר בצוות שעסק חודשים ארוכים בכתיבת מסמך עמדה מרשים על תפקידנו בתוך מערכת החינוך במטרה שנהיה גורם מעצים ולא מפרק. 

ככה בכל השבילים האלה ובעוד רבים שבטח אזכר בהם בתקופה הקרובה - שחר היה בגופו ובנפשו ״המעורר״ שעל תפקידו כתב ברנר ואותו ציטטנו במסמכי החזון שלנו..

״תפילתו של “המעורר”: יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה, אשר חלק ונחלה להם בחוזי-יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגיבורי-המרד החסונים ובבעלי-המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן-גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש“ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי"ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מבּרַצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי-ישראל ואלוהי-האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!״

בסוף הקטע הזה ברנר כותב גם:

״הן לא לקח עוד אלוהים את כל חמודותינו ממנו…״

השורה הזו מעבירה בי היום צמרמורת אל מול עלם החמודות, המדריך הענק והאדם היקר מפז שנלקח מאיתנו. 

אוי! כמה צדק אותו ברנר כשקבע בפשטות מדויקת

״המוות רע״

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים לעד.

ושלא ידע עוד אף אחד, לעולם לעולם לעולם - צער כזה כמו שנפל על משפחתו וחבריו הרבים כל כך.

רפי סטינגר