רתם ענבר

זה כמו צפירה שלא נגמרת

וכולם שותקים, מרכינים ראש

שעה, שעתיים, שלוש. 

לא נתפס. הרגליים מתחילות להתעייף

אז מתיישבים

אבל מוכנים כל רגע לקפוץ

עם עוד בדל מידע שמגיע

או חברה שנכנסה לסלון

ובעיניה וודאות

נוראית כמו אסון. 

סופית כמו בטון. 

שחר של מאיה, של זוהר, של מיקי, של מיה, של אלון, של צור, של שלום, של המתהווה, של השמיניה, של רובץ, של ראשית, של נגב, של הנגב, של התנועה, של רמון, של הארץ - 

כולם אינם, כולם אינו. 

והכל נורא

והכל ממשיך

ורק שחר של יום חדש

חיוור יותר

מואר פחות

כמו גוון שחסר

משיר ששכחתי פעם

והמנגינה פסקה פתאום ורק הד נשאר

צפירה שלא נגמרת

מהדהדת בנחל צין 

נשברת בחוצות

הרמון. 

אסון.

רתם ענבר