שירה טוויג - אזכרה במלאת שנה

שחר, לא יודעת איך לסכם את השנה הזאת.

שנה בלעדייך, כמעט שנה בלי הגר האהובה, בלי חניכים ואנשים יקרים לי מהקיבוצים בעוטף ולאחרונה גם בלי מיקי. שנה של בכי בלילות כי בימים צריך לגדל ילדים ולהתאמץ שהם יהיו ילדים מאושרים. שנה שהלב לא יכול לשאת.

כבר שנה אני מנסה לכתוב ולא מצליחה. מתחילה ועוצרת ושוב מנסה לאסוף את עצמי ושוב עוצרת.

אני יודע כי אינו

אלא חלום

וכחלום יעוף.

אבל התקווה הקטנה הזאת

התקווה הקטנה הנואלת הזאת

שאיננה פוסקת

כי בבוא היום ניפגש

בצד האפל של הירח.

כאב איננו מכפר על

מחשבות מרע,

ועכשיו לילה ואתה חסר

ועכשיו יום ואתה חסר.

חכמתך חסרה, קולך איננו

אהבתך בכי מלפנים מבכי

אך לא ירחק היום ואהיה

מעבר לזה, וחלום יהיה

חלום משתהה.

מתוך "ליל ירח"/ טוביה ריבנר.

כשההלם והטראומה מהתאונה עצמה פינו את מקומן לצער וכאב, התחלתי להתאבל. או לפחות חשבתי שהתחלתי להתאבל אבל אני חושבת שבעצם כל הזמן חיכיתי. חיכיתי שתבוא, שתחזור, חיכיתי לדעת שזה לא באמת קרה. היו ימים שהייתי מוכנה להישבע ששמעתי את הקול שלך במדרגות, הייתי פותחת מהר את הדלת רק כדי לסגור אותה בדממה כמה דקות אחרי זה.

בערב לפני שהתחילה שנת הלימודים, לא הצלחתי לישון. חברים שאלו אם זה בגלל שאני מתרגשת והבנתי שלא, שאני פשוט לא מצליחה לדמיין שלא תפתח את השנה הזאת, שאני לא אוכל לספר לך על חוויות מבית ספר , שלא נוכל לצחוק מהן ולא נוכל להתווכח על התפקיד שלנו בחינוך הציבורי במצפה רמון . כי אהבת להתווכח על זה...

באחד הלילות, לא מזמן, חלמתי שרק נפצעת ובחלום חזרת הביתה. וזה היה חלום כזה אמיתי ומלא רגשות שכולנו נפגשים אצלכם בסלון, בוכים וצוחקים מהתרגשות ומשמחה שאתה בבית.  קמתי בבוקר עם החוויה הזאת של החלום וברגע שהבנתי שזה היה רק חלום של המציאות שאליה התפללתי בזמן שעמדנו שם בצומת הארורה הזאת, נגמר לי כל האוויר בריאות.

לא רציתי להבין שכל אותם רסיסי חיים לא יחזרו- שיחות בחצר הבניין, בילוי משותף של זמני אחר צהריים עם הילדים, התכתבויות מצחיקות על חיפוש השראה קולינרית למה לשים לילדים בקופסת אוכל ליום טיול בגן, פטיסרי בבאר שבע, לדבר על מפעלי תרבות בנגב, לבנות פעולה ליום של הבית חינוך,  עיצוב ההזמנה למסיבת יום ההולדת של יותם וזוהר, טיפים לבדיקות ראש של ילדים בסורוקה, שיחות על המחוז, על התנועה, על החיים..

בקיץ, נסעתי עם אדם לאיטליה לנסות להתנחם בפחמימות ובנופים יפים. נסענו בין הרים ירוקים יפהפיים, מהצד השני גלי הים התיכון מנצנצים באור השמש ובספוטיפיי קרן פלס שרה "אם אלה החיים- נחייה" ופתאום במפתיע התפרקתי מהמילים של קרן פלס.. כי מה קשור כל היופי הזה מסביב אבל אתה אינך. ואיך בדיוק אני, אנחנו, חיים את החיים האלה עכשיו? את היומיום החסר אותך. ומה זה הקטע הזה שאלה החיים פתאום? איך נחייה? מה יהיו החיים האלה? מה יהיה בהם?

מלאכת היומיום השגרתית עם זוהר ויותם עזרה לי קצת. מצאתי את עצמי מצותתת לשיחות ביניהם, לעולמם הסודי של בני הארבע- חמש. אינסוף שיחות שבהם הם גם מדברים על דברים שקרו בגן וגם על שחר ועל מוות בדרכם הילדית. משחקים משחקי דמיון חמודים, עושים הפוגה לשאול אותי אם גם מתים (במלרע) כמו שהם קראו לזה יכולים לשחק וממשיכים הלאה, עושים שיחות סודיות באוהל של זוהר ואוסרים על מבוגרים להתקרב, נקרעים מצחוק משטויות ושטוזים שהם המציאו, מסיבות אמבטיה שנמהלות בהתקפי צרחות, זעם ובכי כשנגמרות להם המילים אבל יש להם עוד הרבה רגשות לבטא. יש בהם וביניהם כל כך הרבה חיות, בלי להתבייש, אין רגש שאין לו ביטוי ואיכשהו הכל מוכל בקשר שלהם בתום של ילדים ותמיד בסוף הם מתחבקים, אומרים: אנחנו חברים הכי טובים וצוחקים.

ויותם- תמיד בתפקיד הסיסמוגרף הרגשי שלי אומר את כל מה שאני לא מצליחה או לא רוצה להגיד בקול רם, שואל כמעט כל ערב שאלות שמכריחות אותי להתמודד עם המציאות.

שחר, זה לא בדיוק היה בקשר שלנו לומר דברים כאלה אבל שתדע שאני נורא מתגעגעת אלייך ואין לי מה לעשות עם זה מעבר ללנסות לחיות כל יום ביומו.

התחלתי עם טוביה ריבנר ואסיים איתו כי אני באיזה קטע איתו עכשיו

כל היופי הזה

איזה יופי

איזה יופי לעמוד מול

כל היופי הזה

כל כך יפה.

גם בעיניים עצומות

וגם בעיניים קרועות.

עיני הרואות

פחות, תמיד פחות.

חיים כאן

חיים כאן ועכשיו וכל זה

לחיות

איזה יופי לחיות

למרות

למרות כל זה

כל היופי הזה

למרות למרות.