תמיר זינגר

לפני שבוע, שחר כהן, חבר, שותף, נהרג בתאונת דרכים מחרידה,  את הבשורה קיבלתי כחצי שעה מרגע התאונה, ומאז הריק עוטף בתוכי חלקות חיים.

חיכיתי שתגמר השבעה, ואוכל להתפנות בליבי לכתוב, לכתוב על חבר יקר, שהיה שותף שלי במגוון חלקים של החיים, ואני מתגעגע אליו. רובכם מכירים אותו. אני רוצה להוסיף את החלק שלי לפאזל הזה, את חלק החיים שחלקנו יחד, ותודה לך שחר על כל כך הרבה שהיה, גם בחיי. 

את שחר הכרתי באמת לראשונה ב 2004, כששנינו היינו באותה מחלקה בגדוד 50 של הנח"ל,  ומשם החיים המשיכו.  ב 2009 שחר עבר עם הגרעין שלו (רובץ) למצפה רמון, איפה שהגרעין שלי (שובב) גר, והתחיל לעשות משימה בנגב,  הוא היה החבר-מדריך בקבוצת המדריכים של המעורר שהייתי בה, כבר שם תפס עמדה של מנהיג בקרב החברים ודרש ממני רבות לבוא להדריך עוד ועוד סמינרים..  ולא קל לגרום לי לשנות לו"ז. 

כמה שנים אח"כ,  החלטנו לערבב את הגרעינים וליצור התנסות חדשה שקראנו לה קבוצת המגורים - קראו לנו השביעייה או התחתונים, גרנו בקומת הקרקע ובקומה הראשונה של הבניין במעלה הדקלים, אותו בניין היסטורי שקורות החיים במצפה רמון רשומים בו ללא אותיות בשלל חדריו. בחיפושי, מצאתי לי קובץ של תיאור ההתנסות שלנו, שיחה שעשינו על איך מעצבים את הקבוצה, ומה רוצים שהיא תכיל, ונזכרתי בויכוח מהותי שהיה ביננו על האם פשוט לעשות העתקה של ההתנסות הקודמת (הגרעין) כמו שאני חשבתי, או שצריך רגע לבחור באופן מובחן מה רוצים לשתף אחד עם השני.  שחר צדק בויכוח הזה...

בשנים שיבואו, נהיה שותפים לחיים בנגב, במצפה רמון,   נחבר את קואופרטיב עגלה לקן מצפה רמון, שחר יתקשר אלי לבקש עצה באקסל, נדבר הרבה על סידור רכב, ועל שיתוף בהתניידות, על רכישות של פלאפונים, יקרים וזולים, על שיפוצים וסיוע במעברי בתים לחברות והחברים, על הדרכות לעגלה ולמסע יובל, ועוד שלל משימות שבונות את השיתוף ומהוות חלק מהיומיום.  בין לבין נפגש לשיחות על חברות, על זוגיות, על אהבה, על הדרכה ועל הנגב. שחר ידע לחלום והיה מלא בארוס לחלוציות בחיים בתנועה, בחיים במצפה רמון ולחיבור היפה הזה ביניהם. 

ב 2017 שחר ביקש ממני לרכז את פעילות אוהל זכור במצפה רמון, הוא ממש ליווה אותי בניסיון ליצור תהליך משותף שבו כל החלקים של התנועה במצפה מייצרים מפגש דיאלוגי בקהילה סביב רצח רבין והשמירה על הדמוקרטיה תוך בניית היכולת לשאת מחלוקות בחברה. הוא כל הזמן ניסה לדחוף אותי לפעילות שלא הייתי בטוח שהיא מדויקת, ואני עשיתי מה שאני חשבתי לנכון והיינו מדברים על זה מעת לעת...  אי הסכמה זה חשוב..., אני מודה לו על ההזמנה הזו, לקחת חלק בצוות המיוחד הזה של רכזי אוהלים בתנועה.

ב 2018 שחר ביקש ממני לשבת בצוות מצומצם שהולך לבנות מהלך לגיוס חברים חדשים לעגלה, באותה תקופה הבנו שהעגלה חייבת לגדול באופן משמעותי, הצוות הזה היה צוות קצר טווח, של חצי שנה, שבמהלכו , תוך עבודה מאומצת, משותפת ומדוייקת, הבאנו עשרות חברים חדשים לעגלה, הגדלנו את הפעילות ובעצם עשינו את עליית המדרגה שהייתה נחוצה לעגלה כדי לצמוח. ההזמנה הזו, של שחר, להיות שותף במהלך הזה, והדרך להצלחה המשותפת, הם זיכרון משמעותי שהולך איתי.  

לפני כמה שנים, עברתי צפונה, והפסקנו לחיות יחד במקום גיאוגרפי אחד. אני המשכתי את משימתי במערכות הטכנולוגיות (טכנולוגיה בשירות האדם) הנוער העובד והלומד.  ושחר הפך לרכז ארגון במחוז נגב ואח"כ לרכז מחוז נגב. מעת לעת הייתי מתקשר אליו כדי לדעת האם משתמשים באמת בדברים שאנחנו בונים במחלקה ,  ואיפה הקשיים, ומה הצרכים,  זה היה החיבור הכי טוב שלי לשטח ולמחוזות,  והוא היה מתקשר אלי כשלא היו עובדים לו כל מיני דברים והוא פשוט רצה תשובות ופתרונות מהירים וטובים,  וגם כשהיו לו רעיונות למה צריך לשפר.  בין לבין מתעדכנים, מספרים על החיים....    השיחות האלה היו חשובות והרגישו מאוד אורגניות. שחר אתה כבר חסר לי.

תודה על הזמן שהיית בחיי, בחיינו. בטח שכחתי מלא דברים,  קשה לסכם כמעט עשרים שנה של הכרות בפוסט. קצר פה כל כך האביב.

תמיר זינגר