תמרה בן שלום

מסמרים ונוצות

ועכשיו, מה, מה עכשיו?

מסמרים ונוצות,

ציפור שלא עפה

בשבועות האחרונים, בשיחות על אל הנגב, סיפרתי על השיחה עם שחר בביתי בשדרות, כחלק מהסמינר שלנו בנושא. שחר סיפר לנו, חברי קיבוץ קשת החיים בשדרות, את סיפורו האישי על הברית שכרת עם מצפה רמון. סיפור שחשבתי שהכרתי, אבל בכל זאת חידש לי ניואנסים, רגשות, ואת הזווית האישית שלו.

בדבריו היו צניעות וגאווה. בטחון מלא במה שבנה עם חבריו ועם תושבי הישוב; ״אני חושב שיש לנו הצעה מעולה, הצעה שאני חי אותה ומעוניין להמשיך לחיות אותה. רוצים שאני אעזוב אותה? תגידו מה אתם מציעים…״ (אמר לנו לא בהתרסה, אלא בכנות ובשותפות).

המוח לא יכול היה אז לתפוס, שלא תוך 50 שנה כי אם 5 שבועות, שחר יקבר במצפה רמון… 

שהתנועה תגיע בהמוניה להלוויה שלו לפני שתגיע בהמוניה להגשים את המפעל שהציע.

מחשבות וזיכרונות אלו היו הדבר השני שעבר לי בראש בשניות הארוכות של רגע הבשורה, מיד אחרי המחשבות על מאיה וזוהר והחברים במצפה שעולמם לא יהיה אותו עולם, לעולם.

ועכשיו, מה? מה עכשיו?

לקבור את שחר במצפה רמון לאחר שנהרג על כביש 40, "כביש הדמים", מקרב אותנו למצפה רמון או מרחיק ממנה?

משהו בהצטלבות בין התאונה הקטלנית בצומת מדרשת שדה בוקר, לבין הצומת התנועתית על החיים הבוגרים בנגב - ״הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה... בנגב יבחן העם בישראל ותיבחן מדינתו״ - כתב בן גוריון בפאקינג שדה בוקר, ליד מקום התאונה, בשנת 1955, במאמר איתו פתחנו את אותו סמינר -

וכאילו זה לא הספיק, שבוע המוות נעטף לו בתכריכים של ירי טילים מסיבי על שדרות ועל העוטף -

משהו בהצטלבות הצמתים הללו מטלטל אותי, אותנו, ברמות שקשה לתאר, ברמה כמעט מיסטית.

ויחד עם זאת כאב עצום על אדם אחד, שחר, שכפרה עליו, שהדריך אותי 3 שנים בקבוצת נגבה במעורר, שליווה אותי באוהלי זכור בדרום, שהיה שכן וחבר במגורים החלקיים שלי במצפה רמון. שהיה חמוד ודואג ואוהב לסער, שהיה חבר ושותף קרוב של עמר וחבריהם בחלומות המופרכים/מופרעים על מה לעשות במצפה רמון ובהגשמתם, שעשה את המחוז עם מיה ועם שניר.

בור עמוק של עצב על חבר ואבא ואח שהחיים שלו נגמרו מוקדם מדי.

ואין איך להחזיר אותו. 

נהרג.

מסמרים ונוצות

ציפור שלא עפה

ת.נ.צ.ב.ה