לפני חודש חלמתי שאתה מת. זה היה מאוד מאד עצוב. היית בחול בכלל ואני הייתי צריכה למצוא טיסה כדי להגיע להלוויה... יומיים אחרי פגשתי כל מיני אנשים מהקיבוץ. הם כולם שכבו על הארץ כמו שטיח ובכו, הצטרפתי לשטיח האנושי הזה ובכיתי ממש. זה היה מקום טוב לפרוק באותו בוקר קמתי ושלחתי הודעה לכמה חברים: מה קורה עם האזכרה? כבר יש החלטה מתי? פתאום הבנתי שזהו עוד שניה מאי... וזה הזמן... לבא. העסיקו אותי המון דברים בתקופה המטורללת הזו. שוב מערכה ואין שגרה, ואני בהיריון והטיפול במחלה של שחר ציון (

שוחי לא רציתי לכתוב השנה אני שונאת את זה שהכל זכרונות. שאתה לא ממשיך לחיות ולייצר איתי חוויות ושיחות וצחוקים. כמובן שהדחקתי את האזכרה עד הרגע האחרון, עד שאין ברירה לפתוח את תיבת הפנדורה של הכאב והגעגוע. אני מרגישה כאילו השנים שעוברות הן כמו סיכות שנועצים ללוחמים בצירוף אגרוף לחזה. עברה שנה, שנתיים, שלוש. לא פחות כואב אבל שרדתי את זה, עברתי עוד שנה בלעדייך. עמר שאל אם ארצה לשים איזה שיר, אמרתי שאחשוב על זה. בסוף אני תמיד חוזרת לצלצולי פעמונים. בגרעין פילים הייתה לנו מסורת שאני

שחר שלי, שלנו, שלוש שנים. שלוש שנים שאני מנסה ולא מצליחה לדייק את המילים. המילים עלייך, על האדם האדיר שהיית, על לכתך מאיתנו, ואת המילים על החלל האינסופי שהשארת מאחוריך. נפגשנו לראשונה, אם אני לא טועה, בפורום רס"פ בנגב, היית גם חבר של מאיה ומיה, ריכזת את המעורר בנגב עם דנה וריכזת את אוהלי הזכור ומפעלי התרבות בנגב ובכלל. דרך כל אלו הכרתי אדם רציני, חד, אחראי מא' עד ת'. ואיפשהו בדרך נרקם ביננו משהו עמוק, כי כשעברנו לגור במצפה והחלטנו להקים חבורה להתנסות בבית ספר רמון, זה היה בר

לשחר 3 שנים אחרי – 8/5/26 לפני כמה ימים או שבוע, חבר שהתייתם מאביו לפני כמה שנים שאל אותי: "תגיד זה הולך ונעשה קל עם השנים", ויריתי ישר "כן". לא יודע למה עניתי כל כך מהר. גם כי רציתי לתת איזו ביטחון שמהול בנחמה, או משהו כזה. וגם כי אני באמת מרגיש ככה, המוות הולך ומתרחק, וזה הולך רק לכיוון אחד. החיים צומחים להרבה כיוונים אבל המוות קו ישר אחד יציב נמתח הלאה מאיתנו אל עבר האופק. אבל אפשר לפעמים לבחור לצעוד אליו. להישיר אליו מבט, אל החיים שאינם עוד אבל שהיו, ממש היו. ואז כל הצבעי

לקח לי הרבה זמן לכתוב ולדבר, היו 3 שנים ארוכות והרבה קרה והזיכרון קצת מוזר. אתה ואני זה היה יום-יום בתקופות מפולחות של השנה ולא יום-יום של סידור וילדים וחיים משותפים. שעות של שיחות, חשיבה, יצירה ואהבה ועומק והדרכה. עשרות גלגולים של צוותים שונים לאורך השנים של ר"פ ואז מעגל עיצוב וקיבוץ. עשרות קבוצות וואטאספ של אתה אני ועוד מישהו או 2 כי לדעתי בכל דבר שהיינו יחד פתחתי לנו קבוצה , שיהיה, והם מהקבוצות המשמעותיות שהיו לי. חבורת בסוד שיח הטובה והאהובה. אתה אורקה ואני שם יחד כי ר"פ

שלוש שנים בלי שחר, אני רוצה לדבר על תשתיות ועל דחפורים והנדסת כבישים וסל מוקדי סיכון, כי אני כבר שלוש שנים מנסה להסיט מאות מיליונים מתקציב המדינה לכביש הזה כי אולי עוד מפרץ עקיפה או עוד מעגל תנועה שיציל חיים בעתיד, ימלא משהו ממה שנאבד. זה לא ימלא. ואני גם לא באמת רוצה לדבר על תשתיות. כאילו, אני כן רוצה, יותר מידי. ואני קצת דואג שאני מתחיל לאבד חברים בגלל זה. אבל זה גם ככה לא באמת תשתיות – אני רוצה לדבר על משימה. עברתי קצת על תמונות עבר ונתקלתי בתמונה של שחר ושלי מחובקים ע

בדרך לאזכרה שלך/עידית ברק אני יושבת במכונית מדברת על המצב על מזג האוויר על מה שרואים בחוץ. עלייך אני לא מדברת בכלל. ממילא אתה הולך איתי...

שחר, הזהרת אותי שכשמיה תצא לחופשת לידה, אתה תבכה הרבה. אבל לא בכית בכלל,...

ממי שלי, באמת שלא רציתי שתגיע האזכרה. זה יותר מידי של מוות, ואתה היית כל כך של החיים. זאת קלישאה, אבל קלישאה נכונה שחוזרת כל הזמן. כשאני...