מיה שאול - אזכרה - שנתיים

אני רוצה לדבר קצת על היעדר. איזה דבר מוזר זה, למשהו יש כ"כ הרבה כוח לא בגלל שהוא ישנו אלא דווקא כי הוא איננו. וככל שהוא יותר איננו ככה יש לו יותר כוח, ככה הוא יותר נוכח.

השנתיים האחרונות הן בעצם ניסיון לא משהו ללמוד לחיות עם היעדר. היעדרו של שחר.

הוא ישנו? לא. הוא איננו.

אולי עכשיו? לא. איננו.

והפעם? גם. איננו.

פשוט איננו.

כבר שנתיים שהחיים מתנהלים בכמה יקומים מקבילים.

היקום הנוכחי (טעון שיפור....)

היקום של כל מה שהחיים היו אמורים להיות

והיקום של כל מה שאיננו. היקום של ההיעדר. 

התכוננו למשהו אחד, קיבלנו משהו אחר. איפה מחזירים? אפשר להחזיר? למה אי אפשר להחזיר?

יש לי רצון עז להכחיש את זה, או לפחות להתנהג כאילו זה לא כ"כ מכביד רוב הזמן, אבל זה כ"כ קשה. כי ההיעדר מורגש ברמת השניות, ברמת הדקות. ברמת הפעולות היומיומיות           השגרתיות כ"כ עד הגדולות והחד פעמיות.

אז את צריכה לקחת אותו איתך, ובכל רגע נתון להחזיק את שלושת היקומים האלה – את מה שיש, את מה שאין, ואת כל מה שהיה אמור להיות.

וזה כבד, ומעיק, והאמת ממש סיוט חופר ובלתי נגמר אם רגע לדבר את זה כמו שזה. וזה יושב על הלב, ומזכיר לך בכל רגע – אני כאן, לא תלכי לשום מקום בלעדי.

אז זה מתחלק – חלק מהזמן עושים בכאילו זה לא שם, חלק מהזמן הכל קורס לתוך זה, וחלק מהזמן החיים מצליחים להתקיים במקביל. זו חלוקה דינאמית, בלתי קבועה וכנראה נצחית.

אז לא תודה שחר על החלק הזה שהשארת לנו, אבל כן תודה על כל השאר....