רתם שעני - אזכרה 3 שנים

שחר שלי, שלנו,

שלוש שנים.

שלוש שנים שאני מנסה ולא מצליחה לדייק את המילים.

המילים עלייך, על האדם האדיר שהיית, על לכתך מאיתנו, ואת המילים על החלל האינסופי שהשארת מאחוריך.

נפגשנו לראשונה, אם אני לא טועה, בפורום רס"פ בנגב, היית גם חבר של מאיה ומיה, ריכזת את המעורר בנגב עם דנה וריכזת את אוהלי הזכור ומפעלי התרבות בנגב ובכלל. דרך כל אלו הכרתי  אדם רציני, חד, אחראי מא' עד ת'. ואיפשהו בדרך נרקם ביננו משהו עמוק, כי כשעברנו לגור במצפה והחלטנו להקים חבורה להתנסות בבית ספר רמון, זה היה ברור לי שאתה שותף אמת וכשמכל החמישייה המופלאה נשארנו שניים, סמכתי עליך בעיניים עצומות והיה ברור לי שאנחנו ביחד בזה.

ואיזו הרפתקה זו הייתה, חינוך כיתה ה', זכיתי להכיר דרכה את העוצמות שלך-

את המסירות האינסופית של לדאוג לחניכים, על מכלול החיים שלהם, בשיחות אישיות עמוקות, בחשיבה על מה יהיה טוב ונכון להם, בלדרוש מהם הרבה ולהאמין שהם מסוגלים.

את הרצינות והיסודיות של בניית  מערכי שיעור מושקעים עד השעות הקטנות של הלילה, הפקת סרטון העליות עם החניכים ע"פ הקטע מ'לול', הפקת טקס יום השואה בימי הקורונה העליזים, עם קטעים מוקלטים של כל החניכים, ששודר לכל בית הספר..

את היכולת שלך לריב עם פאני ולהתעצבן (ולהגיד דברים שבחיים לא הייתי מעזה לומר..) ואחרי כמה דקות, או ימים, להשלים באהבה ולהמשיך הלאה..

איש של עוצמות גבוהות, כשאתה מתעצבן, זה עד הסוף.. וכשאתה אוהב זה אפילו עוד יותר, המזיגה הנדירה הזאת בעיניי בין חדות וקשיחות לרגישות ועדינות אין קץ. איך ידעת להרעיף אהבה ודאגה על סובביך, על חניכים, על חברים.. אני זוכרת איך ידעת לדאוג גם לי ולפנק בארוחות ערב מושקעות במטבח הקטן במעלה הדקלים, חביתה עם תפוח אדמה, סלט עשיר, גבינות טובות..

ואיזה בן זוג אוהב היית ואבא שאין כדוגמתו, אוהב, משתובב ומציב אתגרים, יודע בצחוק ובקלילות לגרום לזוהר לעשות את כל הדברים, גם המבאסים, שצריך לעשות, מניף למעלה, מחבק ודואג, מתלונן שלא מדברים איתך מספיק בגן דרור על הילדה ואתה רוצה לשמוע עליה, יוצא עם מאיה וזוהר למסע של להתרחק מהעולם מפאת איום הקורונה. אבא למופת.

מאז מותך אני מסתובבת בראש עם השיר של ביאליק (ששרנו כאן בשנה שעברה)-

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

 עם חלקו מזדהה מאוד- קודם זמנו מת האיש הזה. כל כך קודם זמנך.. ושירת חייך באמצע נפסקה.

עם המשפט האחרון אני מסוכסכת. חלק אבד לעד. אבד לעד וזה כואב ברמה שלפעמים מרגיש שאי אפשר לשאת. הנוכחות הכל כך החסרה שלך במעבר לבניינים החדשים- עליית מדרגה בחיי השיתוף שלנו, צעד שהוא כל כך אתה, ואתה לא כאן כדי לקחת בו חלק. הפנים שלך הניבטים מהמגנטים על הדלת והמקרר בבית של מאיה וזוהר ומיה וההיעדר שלך כל כך צורב.

נפגמה הרקמה האנושית החיה שלנו. חלק ממנה מת.

אבל כל כך הרבה השארת לנו ממך, זוהר המופלאה שבפניה משתקפים פניך והעוצמות שלה הן תולדה של היצירה שלך ושל מאיה, אנשים שנגעת בהם ואתה נמצא בלב שלהם, מפעלים ויצירות שיצרת. המזמור לא אבד לעד, נשמתך צרורה בצרור החיים שלנו. קירות מרכז ההדרכה בבאר שבע מהדהדים את דמותך, השיחות של פורום קהיליית בנגב בהן חולמים את היצירות התנועתיות שלנו במצפה ושדרות, אתה נוכח בכל התרחבות וגדילה של העגלה, בכל הודעת וואטס אפ נוזפת על מצב הלובי ('שחר היה עושה את זה יותר טוב' אני חושבת לעצמי). נוכח בשיחות שלנו על הקיבוץ הקהילתי וכשצור מלמד את הילדים לרכב על אופניים. אתה נוכח בכל מפגש שלי עם החניכים שלנו (שהם כבר ילדים גדולים ביא'), בלב שלי ובהחלטות חשובות שאני צריכה לקבל. נזכרת בשיחה האחרונה שלנו, "אנחנו אנשים מבוגרים ואנחנו מגיעים מרחוק ואת האיחור שלנו הם יצטרכו לקבל" ונזכרת שאני צריכה לדאוג לעצמי ולשים גבול.

שחר, כשיש אמת ויש תנועה אתה נוכח.

רוצה לאחל לנו שנמשיך לטוות את מארג חיינו עם הנוכחות הזאת שלך, חיים עוצמתיים, אמיתיים, צודקים, טובים.

מודה על הזכות שהיתה לי להכיר אותך ועל כברת הדרך שהלכנו יחד,

אוהבת, חסרה ומאוד מתגעגעת.

רתם.