ניצן רוזנוקס-זיו - אזכרה במלאת שנה

"אין לדבר סוף/ שלומית נעים נאור

אֵין לַדָּבָר סוֹף

לֹא לָאַשְׁמָה

לֹא לַבֶּכִי 

לֹא לַגַּעְגּוּעַ

לֹא לְדֶלֶת נִפְתַּחַת וְאֵינְךָ 

לֹא לַהֲקָלָה הַבִּלְתִּי מְקִלָּה 

לֹא לַוְּרִידִים הַמִּתְפּוֹרְרִים עַל יָד מַלְבִּינָה

לֹא לַזִּכְרוֹנוֹת

לֹא לַחֶמְלָה

לֹא לְיוֹם שֵׁנִי פַּעַם בְּשָׁבוּעַ בְּשָׁעָה 17:00 וְלִשְׁתִיקוֹתָיו

לֹא לִיפִי הַבָּשָׂר הָאוֹזֵל

לֹא לִכְפִיפַת הַנֶּפֶשׁ

לֹא לְלִבְלוּב אֲחֵרִים

לֹא לַמַּר

לֹא לַנִּפְסָד

לֹא לַסֵּבֶל

לֹא לָעֲיֵפוּת 

לֹא לַפִּתְאֹם

לֹא לַצְּרָחָה הַמְּמָאֶנֶת

לֹא לַקְּרָב

לֹא לָרִפְיוֹן

לֹא לְשַׁבְּתוֹת הַבְּדִידוּת

לֹא לַתִּקְוָה

אֵין לְךָ סוֹף"

שחר ואני חלקנו שלושה תחומי עניין משותפים (לא לפי סדר חשיבות): ר"פ  - לימים הקיבוץ, שדות וקפה טוב.

במרץ 2003 נפגשנו לסמינר קיבוץ, ושאלנו מה זה להתבגר במשותף. התרגשנו ושמחנו מהנכונות האדירה של אנשים להגיע, להתאמץ להיפגש ומהרצון להמשיך ולעצב את החיים יחד "למרות הכל" או מה שאז נדמה היה "למרות הכל". עשינו מסיבה בלי ילדים, והרגשנו על גג העולם.

עברה שנה מאז התבשרנו על סופך. עברה שנה בה בכל דקה, בכל שעה ובכל יום נוכחנו באינ-סופיותך.

במפגשים הראשונים של המרכז החי במאי אחרי התאונה הארורה, הבטנו זה בזו ולא ידענו אם יהיה בכוחנו לעבור את השנה הזאת, וודאי שלא דמיינו מה היא תזמן.

לא פעם היה נדמה שאלימות הפרידה והקריעה שלך מחיינו ומחנק האובדן והכאב יכריעו אותנו.

בכל נסיעה שלי למעלה הדקלים 6, פחדתי שלא אמצא דרך להשתתף באבלה של רקמת החיים הפצועה של החברות במצפה רמון, ובכל פעם התבדתי.

זכיתי להתקרב ולו במעט לבית שקירותיו ספוגים באינ-סופיותו של שחר וכל נשימה אחוזה בסופו.

חותמו הייחודי של שחר ויצירת חייו ניכרות בחברות העמוקה, השיתוף הגבוה, הדאגה והאחריות לאחר בכל היבטי החיים, בקשר העמוק ליישוב וברצון הפשוט והיפה להיות יחד.

בביקור האחרון שלי פה לפני המלחמה, נפגשנו הגר, מאיה ואני. רצה הגורל וגוללנו בפני מאיה איך באיזה למידת לילה על ברנר, התווכחנו על הציונות עם מישהי וטענו בתוקף לטרגיות של הציונות והיא התעקשה שתמיד ינצח "כוסף החיים שבנו". מאז הקפדנו בינינו לקרוא לה "כוסף".

מתבקש לומר שהחודשים האחרונים הוכיחו לנו כמה החיים הם סופיים, כמה הציונות היא טראגית ובעיקר כמה הגר ואני צדקנו. אבל, אני נאלצת לעמוד כאן ולהודות שטעינו.

למדנו בשנה האחרונה שאין סוף לסבל, אין סוף לאכזריות, אין סוף לדאגה ולאשמה ואין סוף לניסיונות לשאת אותם יחד.

נחשפנו לעוצמות האדירות של התקווה בקיבוץ, ולכוח המתפרץ של כוסף החיים.

יקשה לו ההגיון, יקשה לו האובדן, יקשה לו העצב, הכל אומר לנו: איך נהיה אנו בלעדייך? איך נהיה אנו בלעדיכם?

כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקווה: קיבוץ, קבוצה, חברות, אהבה.