עמר ברט שלום - אזכרה 3 שנים

שלוש שנים בלי שחר,

אני רוצה לדבר על תשתיות ועל דחפורים והנדסת כבישים וסל מוקדי סיכון, כי אני כבר שלוש שנים מנסה להסיט מאות מיליונים מתקציב המדינה לכביש הזה כי אולי עוד מפרץ עקיפה או עוד מעגל תנועה שיציל חיים בעתיד, ימלא משהו ממה שנאבד. זה לא ימלא. ואני גם לא באמת רוצה לדבר על תשתיות. כאילו, אני כן רוצה, יותר מידי. ואני קצת דואג שאני מתחיל לאבד חברים בגלל זה. אבל זה גם ככה לא באמת תשתיות – אני רוצה לדבר על משימה.

עברתי קצת על תמונות עבר ונתקלתי בתמונה של שחר ושלי מחובקים עם דובי ענק בימי המחאה החברתית. שחר מחייך שם חיוך של ״זה לא טעות, זו מדיניות״, אני שם עם פרצוף רציני של מוהיקן על הבריקדה בקרב האחרון להפלת השקר המוניטריסטי. יותר מהכול אני רואה בתמונה הזו שני חברים שחווים אושר פוליטי. כן, יש דבר כזה, אני מנסה להזכיר לעצמי. אושר פוליטי. יציאה למאבק עם תחושה שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים שיהיה ולא רק מה לא.

אושר זה מצב לא כל כך הוגן, קצת כמו האמירה הנדושה על זה שהנעורים מבוזבזים על הצעירים, האושר מבוזבז על האנשים שפועלים ועסוקים מכדי להבין בזמן אמת שהם מאושרים. היה שם אושר במשימתיות הזו, בחברויות האלה, בישירות הזו – באמונה שצדק, שוויון, דמוקרטיה – זה יכול ללכת ביחד. שלא צריך לבחור כמו מבוגרים שרואים תוצאות בלי סיבות ועושים פשרות ועוד פשרות – אפשר למשוך אחרינו אנשים.

למשוך אותם יחד באמונה שיש לנו איזה בשורה בשכונות בבאר שבע, ברחובות מצפה, בקואופרטיב, בתנועה.. איזה כוח היה בזה

אז אני רוצה לדבר על משימה ולהגיד שקודם כל, ממש בזבזו עלינו אושר פוליטי, רק היום אני מבין איך הרגשנו אז. וגם, שאפשר לעשות משימות ממקום מאוד שונה, מתוך ניסיון להתגבר על הייאוש. ואם יש בזה גרעין של אמת, משתמרת שם גם האפשרות לאושר. זה עובד אחרת, אין שם פרצופים כמו שהיו לנו עם הדובי. אבל יש שם מחויבות לשחר. אדם משימתי שחי דרך עשייה, דרך הקרביים של המציאות, דרך הלישה של החיים האלה שלנו.

הרבה אני חושב על מילה שתתאר את הקהילה השיתופית שלנו אחרי ששחר הלך. כי יש מילים בשפה שלנו ל-אַלְמָנוּת, ל-יַתְמוּת, למשפחות שכולות. אין ממש מילים לקהילה שמגדירות את מה שחסר בה מעבר לתפקיד שלה כלפי המעגלים הקרובים. המצאתי לעצמי לאחרונה את המושג ״קהילה קְרוּמָהּ״. קהילה חיה שנקרע בה הקרום. אני חושב שאנחנו כאלה וזה גם היופי כשחיים יחד ברקמות מורכבות, לא לפי חוקי הפיזיקה של הקרבה.

----

לא משנה, אני חוזר לתשתיות. אז לקחתי על עצמי עם עוד חברים והרבה שותפים, משימה – לעשות מה שאפשר כדי שמה שקרה לך שחר, יפסיק לקרות. אי אפשר להנחית על המוות מכה ניצחת אחת, עושים את זה בצעדים קטנים, יום יומיים כדי להתמודד עם התבוסה שלנו ולמצוא תפקיד. זה המרד שאפשר והוא הכי נפסד והכי גדול. ואלה החיים. כשהלכת זה היה יומיים אחרי שעשיתי מאמצים עצומים כדי להחזיר את האחד במאי בתל אביב אחרי שנתיים של קורונה. כבר היו סימנים מקדימים לזה שכל העולם שאנחנו מכירים עומד לשקוע תחת הקרקע המבעבעת אבל עוד לא ידענו, חשבנו שאפשר להחזיר את הדברים. צילמתי שם תמונה ממש יפה שלך ושל זוהר שהפכה להיות אייקונית בהזמנות לאזכרה שלך. אתה היית שם כרכז מחוז נגב. כבר כשקמנו מהשבעה עליך חגו מטוסים באוויר והטלפונים צפצפו על מבצע בעזה. קראו לו מגן וחץ. לא ידענו אז. ואז הגר. ואז שבעה באוקטובר וחושך על פני תהום ומלחמה אזורית. והמוות אינו מחוסר עבודה. אתה היית לבנת הדומינו האישית שלנו. כל מה שהיה, שוקע ואנחנו פה על פני האדמה, קהילה קְרוּמָהּ. ואני עם משימה – לתקן את כביש 40. זה מרגיש מטומטם. אבל מטומטם זה אנושי אז זה עדיף מאפשרויות אחרות. ואנושיוּת גם מזכירה לי אותך ואת הקהילה הקְרוּמָהּ שלנו עם היעדרך.

אז לפני שבוע קיבלנו טלפון שבישר על זה שהולכים להקים מעגל תנועה בצומת המדרשה. המקום שבו נהרגת. זה היה היעד האחרון ברשימת היעדים שהצבנו לשיפוץ הכביש. הדרך עוד ארוכה לסיום המשימה שמלווה אותי כל יום מאז התאונה. אבל התוצאות כבר בשטח. הייתי אומר שאני לא אמנה פה את כל הפרויקטים אבל אני לא אעמוד בזה אז אני כן אמנה: עושים כביש דו מסלולי ודו נתיבי בין צומת הנגב לצומת טללים, רימזרו את צומת רמת נגב ומרמזרים את צומת טללים, ישפצו את צומת הרועה, יעשו תכנון למקטע שבין טללים לחלוקים וסוללים 4 מפרצי עקיפה בין שדה בוקר למצפה רמון. עכשיו גם עושים את הכיכר שלך, הכיכר שהייתה יכולה למנוע את מה שקרה אבל היא לא הייתה שם. בעתיד היא תהיה. ולא יהיו שם עוד אסונות כאלה. מקווה שאתה רואה את זה מלמעלה.