שלום דנוף - ה-30

אחרי חודש העזתי והסתכלתי בפעם הראשונה על תמונות שלך בטלפון. בחודש האחרון כל פעם שאני מנסה להתפנות בשביל להבין מה אני מרגיש, הדבר הראשון והיחיד שעולה בי זה כעס. כעס שבהתחלה מופנה אליך. אמרו לי בשבעה שאנחנו מרשים לעצמנו לכעוס רק על מי שאנחנו באמת אוהבים. אני לא יודע אם המשפט הזה נכון תמיד, אבל אני יודע שהוא נכון במקרה הזה.

בעשר שנים האחרונות, לאט לאט, בנינו לנו פה חיים משותפים. חיים על כל המשתמע מזה, שיש בהם בנוסף לקרבה, לצחוקים, לחיבורואהבה, גם גבולות, מרחק, חוסר הסכמה ויכוחים וכעס. אבל הם בפירוש משותפים, שזורים יחד, כאן במדבר הזה, בסביבת מצפה שלנו.

מהרגע שאתה אלון וצור לקחתם אותי לטיול המופרך ההוא בגולן, החיים האלה התחילו במסלול של התקרבות. בחסות אין ספור שעות של טיולים, ארוחות, שיחות, פעולות, צוותים, משימות, אחריות, משחקי קופסא, מדורות ופיצות. הפוטנציאל שלנו התחיל להתממש.

הוא לא יתממש יותר. ובגלל זה אני כועס.

הכעס לא יעלם, הוא לאט לאט יפנה מקום לעוד תחושות, רכות יותר. לעצב, געגוע, חמלה, דאגה, אהבה והוקרה. אבל הוא לא יעלם. כי הפוטנציאל שלנו לא ימומש יותר. לא בצורה שאנחנו דמיינו.

אני רוצה לבקש על זה סליחה. סליחה שלא ממישתי יותר את הפוטנציאל שלנו. סליחה שאני כועס ושכעסתי. וסליחה שאנחנו מדברים עליך עכשיו כשאתה לא פה.

אני אמשיך לעשות איתך משימות ולבנות את החיים שלנו פה.

אנחנו נמשיך לטייל, לשוחח, לקחת אחריות על דברים ואחד על השני, לשחק ולצחוק יחד. בלעדייך, אבל זה גם לא יהיה בלעדייך, כי אתה פה איתנו, וגם בתוך כל אחד מאיתנו, בדברים העברת והטמעת בנו.