מיכל קוסקי - אזכרה - שנתיים

שחר,                                                               

הזהרת אותי שכשמיה תצא לחופשת לידה, אתה תבכה הרבה.

אבל לא בכית בכלל, ההפך, מצאת בך חוצפה להגיד לאן אתה רוצה לקחת את המחוז.

אהבתי את זה מאד אבל לא רציתי להרים לך יותר מידי.

שמיה ילדה את אדר,  חיכיתי וחיכיתי והייתה לי הרגשה שזה קורה, שאלתי אותך וענית :  "ילדה לפני שעה, אבל זה עוד לא לפרסום כי את יודעת, היא קנאית לפרטיותה"

במקביל מאיה שדה כתבה לי : "את יודעת הכל מעורבב אצלנו ,שחר דחה את המרכז חי של מחוז נגב כדי שאני אהיה בלידה , ובעצם הוא הממלא מקום שלה".

חשבתי על האנשים שלי יש ששומרים על הפרטיות שלי, שיודעים את כל הדקויות וההפרעות שלי, אלה שהכל מעורבב איתם, ואהבתי אתכם מאד, מהזדהות, מהתרגשות של זכות להיות חלק מחיים של הגשמה, עשיה, ברית חזקה וחסרת תחליף.

שחר, כל התחושות האלו התחלפו בעוצמה, באותו הבוקר, בהבנת המשמעויות של קריעת הרקמה העדינה והיפה הזאת, מהאיש המתוק שהיית.

לא יכול להיות שלפני רגע היינו באחד במאי ועכשיו הרגו אותך ברכב של המחוז.

שחר בחרת לחזור בגיל בוגר, אבא, לאהבת חיינו, הנוער העובד והלומד, לפגוש נוער, לפגוש את תנועת הבוגרים, לבוא עם מיה ולבוא בפני עצמך.

וזה היה כיף ונתן טעם לסובבים אותך, נתן מקום ליצירה, התייחסת ברצינות לכל דבר והיית מסור ומחויב מאד. נתת לכולנו שיעור בחלוציות ואומץ. נתתם, מיה ואתה.

שחר נהרגת בתפקיד, תפקיד חיינו, יצירת התנועה. לחיות חיים של משמעות בארץ הזאת. לכתך היווה את הסיום של צוות המחוז שהייתם.

שום דבר לא הכין אותי להדריך לאחר מותך.

אני מאחלת לקבוצה המשימתית של מחוז נגב של אותם שנים, שהתקופה הזאת תהפוך לזיכרון של אהבה, של בריאה,  זיכרון שייתן לכם כוחות להדריך, להמציא ולחיות.

יודעת שמתוך החומרים האלה, שרכשתם במחוז, נשלחתם לקרב ולרחבי החברה הישראלית.

הרצף הזה של מחוז נגב, הנפילה הזאת מגובה. שחר, רצח חניכים, מלחמה, מילואים. אין לי מילים אליו.

שחר, יכולת להיות עם מלא דברים, המפגש הקצר שלנו היה שער לעתיד מלא פוטנציאל,

אתה חלק בלתי נפרד מהנוער העובד והלומד ומחוז נגב ,

רקמה אנושית אחת חיה.  

תמיד אזכור אותך, פספסתי אותך, החמצנו אותך.

38 בעצם זה לא כל כך מבוגר, זאת ממש ההתחלה.

מיכל