רוני כהן בראון - אזכרה - שנתיים

בדרך לאזכרה שלך/עידית ברק

אני יושבת במכונית

מדברת על המצב

על מזג האוויר

על מה שרואים בחוץ.

עלייך אני לא מדברת בכלל.

ממילא אתה הולך איתי

לכל מקום.

שוח,

לקחתי את החניכים שלי לזר לנופל בכרמיאל השבוע.

עמדתי שם עם חולצת התנועה שלך של מחוז נגב. דמיינתי איזה תמונה הייתי שולחת בווטסאפ המשפחתי ומה אמא ואתה הייתם מגיבים. "וואו רונוש, כל הכבוד! איזה תותחית" או משהו בסגנון.

אתה כל כך חי וכל כך מת בו זמנית שזה בלתי נסבל.

דיברנו עם אב שכול בבית עלמין, באמצע הוא השתנק מבכי ואמר: "אני יודע שעברו הרבה שנים, אבל בשביל הורים זה תמיד טרי".

אז גם בשביל אחיות קטנות זה תמיד טרי.

אתה חי במחשבות שלי, בבחירות שלי, אני מנהלת איתך שיחות שלמות.

אתה בא לבקר לפעמים בחלומות בלילה, למרות שהרבה זמן כבר לא באת, ובחלומות בהקיץ ביום.

אתה חי בזוהר, ובמאיה, ובנופים של המדבר, ובחברים שלך, ובהדרכה, באוכל ובזכרונות.

כל כך חי שזה מכעיס כי אי אפשר להתקשר ולדבר וליצור זכרונות חדשים ביחד. נשארתי לדבר עם עצמי. ולכעוס עלייך בלי שאפשר לריב. זה לא הוגן.

אני רוצה לריב ולחבק ולצחוק איתך ואי אפשר.

אני לא צריכה אזכרה כי כאמור אתה תמיד איתי. אני רק מציינת שנתיים ששרדתי בעולם הזה בלעדייך.

כועסת ועצובה ואוהבת ומתגעגעת. הלוואי שתבוא לבקר בקרוב.