שלום דנוף - אזכרה - שנתיים

בשנה הראשונה, כל פעם שניסיתי לדבר איתך, יצאו לי רק קללות. זה בדרכ הסתכם ב״כוסאומו, למה אתה ילד זין ולא פה עכשיו״ או ״למה הלכת, זה היה ממש לא מתאים״ ״דווקא עכשיו, יא אדיוט, ממש ממש צריך אותך עכשיו״.

לא להאמין שעברו כבר שנתיים. שנתיים שבהן לא עיקלנו ולא ממש נפרדנו. פשוט חיים עם הריק והאין.

אבל בתוך זה הנפש גם כן לאט לאט לומדת להיפרד, לשחרר. להכיר במציאות וגם לפעול בתוכה. קצת כמו שאתה היית, מתבאס על המציאות כשהיא מחורבנת, אבל ממשיך לפעול בתוכה, לקחת אחריות וליצור דברים.

ותדע לך שיצרנו דברים ולקחנו אחריות על המציאות בשנתיים האלה.

ואיזה שנתיים של חרא אלה היו. המוות שלך, ואז הגר ואז השביעי באוקטובר ושנה וחצי של מלחמה ומילואים, שמלאך המוות מסתובב ומרחף פה כאילו הוא אורח חסר טאקט שלא מבין מתי צריך ללכת.

אז בשנתיים האלה היו גם הרבה מאוד חיים, אהבה דאגה ואחריות. אנחנו פועלים כתנועה יחד פה במצפה. יוצרים, נפגשים, משקמים את החברה הפצועה שלנו וגם פועלים בחברה הישראלית. אנחנו לא מושלמים, ודברים לא מתקדמים כמו שהם היו אמורים, אבל יש כל הזמן לקיחת אחריות, והתקדמות.

וגם זוהר ומאיה מתמודדות, יש הרבה דברים שאני לא יודע ולא רואה, אבל אני רואה מספיק כדי לדעת שהן לביאות, ממש חזקות וגיבורות ואתה בטח ממש גאה בהן.

ואתה כל הזמן איתנו ברוחך, בחסרונך.

תודה שהכנת אותי ל7 באוקטובר, אני לא יודע איך הייתי עובר את זה בלעדייך.

תודה על כל הרגעים של החברות והשמחה שהבאת לחיי, ועל האחריות שלקחת והיצירות שיצרת.

יכול להיות שצריך להתחיל להיפרד, ללמוד את מלאכת הזיכרון וההנצחה. לדבר על מי היית, על האישיות המיוחדת שלך, להיזכר ברגעים המצחיקים ובריבים. בכעסים וברגעים היפים עם הילדים. בטיולים, בחוויות ההדרכה, ביצירות החברתיות ובדברים שאתה מפספס. אבל זה גם קשה, כי אתה עוד פה, רק בחסרונך. והוא נוכח כמעט בכל דבר שאנחנו עושים.